התיקים של הילדודס מוכנים ליד הדלת, על כל אחד מהם מונח שוקולד ופתק אישי מרגש בכתב יד, ברכה לשנת לימודים החדשה. גלגלי הים והמצופים, אופסנו, אחר כבוד, בארון למעלה, הם נתנו עבודה הקיץ הזה, גמעו מעיינות ונחלים, בריכות וחופים. ועכשיו צריך לחזור למחברות והעפרונות, הספרים העטופים. (איך אני אוהבת ריח של ספרים חדשים!) בתפילה שגם הם יתנו עבודה לא פחות… איזה קיץ מדהים זה היה! אמנם בשבוע האחרון איתן יצא למילואים, וגם מחר הוא מפספס את היום הגדול של כל ההתחלות… לפחות איחל להם איחולים בשיחת וידיאו לפני השינה.

ספגתי לתוכי את השקט הזה שפתאום הדהד בסלון. לגמתי מספל הקפה. גם הקצב בבית הולך להשתנות מקצה לקצה, לוח הזמנים הגמיש של שעות ההשכבה והקימה שהתבלגנו לגמרי ביולי אוגוסט, יצטרך להתיישר. חסל סדר טיגון צ'יפס בעשר בלילה, או הכנת ופל בלגי בחצות…

גם מחר, כמו בכל שנה מאז שאני מורה, השיעור הראשון תמיד יהיה: "משל האבנים הגדולות בחיינו". נכון שלחלק הוא מוכר.. ועדיין הוא תמיד נפלא להתחלה. בכל שנה אני מביאה את הכד להדגים ולהמחיש את המשל, והשנה יש לי כד מיוחד במינו… המשל הידוע מספר על המרצה שהראה לתלמידיו כד ריק והכניס לתוכו אבנים גדולות, לאחר מכן שאל אותם אם עדיין יש מקום לעוד משהו, והם השיבו שלא, אז הוא הראה להם שניתן להכניס אבני חצץ בין החריצים, ושאל שוב: "האם עכשיו יש מקום?" התלמידים השיבו שהכד מלא, הוא הראה להם שניתן לשפוך חול, ולבסוף גם מים שיחלחלו פנימה. לאחר הסיפור אני עורכת עם התלמידים דיון על האבנים הגדולות שאנחנו שמים ב"כד שלנו" בחיים שלנו, הערכים שעליהם לא נוותר ואותם נשים ראשונים, לאחר מכן, נוכל להוסיף על גביהם עוד דברים. אם היה לי קיץ מוצלח והצלחתי לאסוף חלוקי נחל, אני נותנת לכל תלמיד שלושה חלוקי נחל שיכתוב עליהם את הערכים שהכי חשובים בעיניו.

קמתי כדי לקחת את הכד הגדול שקיבלתי שנה שעברה, הוא בדיוק בגודל המתאים. הורדתי אותו מעל הארון במטבח, ואז הציפו אותי זכרונות…

בשנת ההוראה הראשונה שלי, איתן היה אברך בישיבה, ואני הייתי בשנת הסטאז' שלי בהוראה. גרנו בעיירת פיתוח, וקיבלתי תפקיד כמחנכת של כיתה ו' בנים. כל כך התרגשתי כשהשם שלי "המורה אפרת" התנוסס על גבי יומן הכיתה. גאווה, שליחות, כל המילים המפוצצות. הגעתי ממש "מורעלת" להוראה. ידעתי שזה לא יהיה פשוט, אבל לא דמיינתי כמה קשה זה יהיה. השקעתי את הנשמה, כתבתי מערכי שיעור לכל שיעור, הכנתי הפעלות מכל מיני סוגים: כרטיסיות, משחקים, סיפורים, כדי שיהיה מעניין והתלמידים יתחברו לחומר הלימודי. שיעורים רבים סיימתי במפח נפש אדיר, לפעמים היו מכינים מטוסים מדפי העבודה שחילקתי, לפעמים פשוט אי אפשר היה לדבר, הם היו סוערים מדי אחרי משחק כדורגל. אני לא אשכח בחיים את השיחה של המנהלת שקראה לי ואמרה לי ש"אני חייבת להקפיד יותר על כללי המשמעת". ש"אני לא מצליחה להחזיק כיתה". יצאתי ממנה דומעת ומתוסכלת, וידעתי שאין לי ברירה. בשביל לסיים את הסטאז' אני חייבת להחזיק מעמד, אחרת מזמן הייתי עוזבת ושיסתדרו.

בארוחת הערב איתן המתוק, שתפקידו לנגב לי את הדמעות, אמר לי: "אפרתי, לא הייתי מורה, אבל אני חושב שכמו שיש כאבי גדילה בגוף, יש כאבי גדילה גם למורים, וכל שנה, בטח אם היא מאתגרת, מגדילה אותך קצת, וכן, לפעמים זה גם כואב.." אז ניסיתי לעשות את מה שאני הכי לא אוהבת לעשות, לתת עונשים, להתקשר להורים ולדווח על התנהגות לא ראויה של הילדים שלהם. היו פעמים שזה עזר לפחות באופן מקומי, כמו פלסטר, יום יומיים התלמיד התיישר קצת, ו.. עבר לו.. אבל עם גבי, עם גבי, זה היה עולם אחר. גבי היה המנהיג הבלתי מעורער של הכיתה, "מלך הכיתה" קלאסי, בכל תחום. הוא החליט איך מחלקים את השחקנים בין קבוצות הכדורגל, (מעניין שתמיד הטובים היו אצלו, והם גם היו המנצחים…) הוא החליט מה עושים אחר הצהריים, ואם היה מורה שלא בא לו בטוב, וואי וואי, הוא היה מסכן. אפשר לנחש די בקלות, שגבי זיהה את היותי מורה צעירה ודלת ניסיון, ובמקום שאני אעשה לו בית ספר, הוא לגמרי עשה לי… מעולם הוא לא פתח אצלי ספר, מיותר לציין שגם לא כתב דבר, הוא המציא לי את הכינוי: "המורה, הפרעת". זה שנון ומצחיק בפעם הראשונה, אבל כשזה כתוב בגרפיטי על הלוח, על הדלת של הכיתה, וגם על התא שלי בחדר מורים, זה כבר ממש, אבל ממש לא מצחיק. כשהתייעצתי עם היועצת מה לעשות היא רק אמרה לי שאין מה לדבר עם ההורים, אני צריכה לעשות את העבודה מולו. קצת כעסתי על התשובה הזו, כי אני לא מצליחה לעשות את העבודה מולו, ובינתיים הוא משפיל אותי ומשפיע על הכיתה באופן שלילי מאוד. ניסיתי לקחת אותו כמה פעמים לשיחה אישית, לעשות לו מבצעי עיצוב התנהגות. כלום ושום דבר! או שהוא לא היה מגיע כשקבענו, או שהיה משחיל בדיחות ולא מתייחס ברצינות למה שניסיתי לומר.

בוקר אחד באמצע טבת, כשאיתן היה צריך לצאת מוקדם עם הרכב כדי להעביר אותו טסט, הוא הציע שיסיע אותי לבית הספר במקום שאסחב באוטובוס. היה יום גשום וקפוא, והעדפתי לצאת מוקדם איתו ולחכות בכיתה החמימה ולבדוק מבחנים במקום להתגלגל בגשם. השעה הייתה 6:45 ונכנסתי לבית הספר, הכל היה שקט ונקי. עוד שעה ורבע ואיפה יהיו השקט והניקיון… כשנכנסתי לכיתה, נדהמתי לראות שק"ש פרוס על הרצפה. לפי הצורה התפוחה שלו, היה ניכר שבתוכו שכב מישהו. התלבטתי אם להתקשר לשומר, או לאיתן, או מה לעשות בכלל.. אבל הדלת נסגרה והשמיעה רעש, השק"ש התעורר לחיים. "גבי, מה אתה עושה כאן בשעה כזו? למה ישנת כאן?" "יואו המורה הפרעת, מה השעה? אני לא מאמין, אני לא מאמין, בחיים שלא תספרי לאף אחד שאני ישן כאן בלילות, שמעת? אסור שאף אחד יידע. אני עכשיו יוצא וחוזר כאילו באתי מהבית ואת לא אומרת כלום, כלום"! הוא קיפל ברישול את השק"ש, הכניס אותו לשקית גדולה, וברח מהכיתה.

התיישבתי על הכיסא שלי, מוודאת שמה שהיה כאן באמת היה. ניסיתי לומר ברכות השחר, אבל המחשבות שלי הסתחררו.

גבי איחר כמו תמיד, צחקק וזרק איזו הערה כשנכנס, התיישב במקום שלו ופטפט כל השיעור, הוא לא היישיר מבט אליי אפילו פעם אחת. הצלצול קטע את השיעור והתלמידים התחילו להתפזר.

לא יודעת מאיפה היה לי האומץ להוציא מפי את המילים: "גבי, גש אליי בבקשה." התלמידים הסתכלו עליי, הסתכלו על גבי, והיה רגע ארוך של שתיקה. "צאו אני כבר בא" הוא אמר להם. נשמתי לרווחה.

הכיתה התרוקנה ונשארנו רק שנינו, סגרתי את הדלת וידעתי שינסו להקשיב לנו, אז שמתי שיר ברקע. "תראה גבי, אני המחנכת שלך, ומה שראיתי הבוקר, אני חייבת לדווח עליו. אתה יכול לספר לי מה העניין ואני אנסה לעזור לפני שאני משתפת את המנהלת והיועצת". הוא שתק דקות ארוכות, כנראה לא ידע מה להחליט. לפחות לא היה ציני.. משהו נרגע בו. הוא הבין שאין לו לאן לברוח.

הוא הוריד את הראש ואמר: "את נשבעת שלא תגידי?" "אני מצטערת גבי, אני לא יכולה להבטיח".

"יש לי בר מצווה עוד חצי שנה, למשפחה שלי בקושי יש כסף, אבא שלי הוא קשה ואני לא יודע לקרוא, בסדר לך???" ניסיתי לעקוב אחרי המילים שירה. פעם ראשונה שראיתי בעיניים שלו חוסר אונים, ולא לגלוג מנמיך.

"בוא נעשה סדר. אני מבינה שהמצב בבית לא טוב, אבא ואמא לא עובדים"? "בקושי, כל פעם מחליפים עבודה, פעם מנקים בתים, פעם מוכרים מוצרי חשמל באיזה חנות. אבא שלי מנסה ללמוד איתי את הפרשה, אבל הוא לא מבין שאני לא יודע לקרוא! פשוט לא יודע! ואז הוא מעניש אותי, ואני לא יכול עם זה יותר! בינינו, גם הוא לא קורא מי יודע כמה.. אבל אין לו כסף לשלוח אותי למורה שילמד אותי.. בקיצור: אני אמרתי למנקה שאני אנקה במקומו את הקומה הזו בבית הספר, והוא ישלם לי.. ככה אוכל לחסוך לחגיגת בר המצווה. כדי שאף אחד לא יידע, אני מנקה בלילה ואז ישן כאן בכיתה. עכשיו הכל מובן?" הוא נשען עם שני המרפקים על השולחן וחפן את ראשו .

מידת הרחמים התגלגלה בתוכי כל כך. כל ההערות, כל ההפרעות, הכל הוא בעצם כיסוי, תדמית שהוא עוטה על עצמו כדי להרגיש חשוב, והוא גם מצליח. בפנים יש ילד קטן ורך שמתמודד.. האריה הגדול הפך ברגע לגור קטן.

"תראה גבי, תודה ששיתפת אותי. בוא נתחיל לאט לאט. אני מציעה שאתה תבוא אליי הביתה בשבוע הבא, וננסה לראות אם איתן בעלי יוכל לעזור לך עם הקריאה בתורה, יש לו המון סבלנות והוא מלמד ילדים לקריאה בתורה פה ושם. אנחנו נתרגל קריאה ממש מההתחלה, עם כרטיסיות ולוח אותיות, ואיתן ילמד אותך את המנגינה והטעמים. אני אדבר עם ההורים שלך ואספר להם שיש קרן מיוחדת שבית הספר מייחד לחגיגות בר מצווה של ילדים, והרבה ילדים משתמשים בקרן הזו בלי שאף אחד יידע עליה."

נדלק אור קטן בעיניים של גבי, והוא אמר לי: "וואו, זה נשמע ממש טוב! אז מתי קובעים, המורה… אפרת?" "תבוא בשלישי בשעה ארבע."

מאז, חצי שנה שגבי לא היה מפספס אף מפגש, היה מגיע חדור מטרה, למד את האותיות מההתחלה, שבר שיניים, לא ויתר, והצליח לקרוא מאוד יפה בשבת בר המצווה את ראשון, שני ואת ההפטרה.

אני הרווחתי פעמיים, כי ברגע שגבי שינה את היחס שלו כלפיי במאה ושמונים מעלות, כל הכיתה שינתה אחריו. מנהיג נשאר מנהיג.

הקרן של בית הספר לטובת ילדי בר מצווה, לא הייתה ולא נבראה, זו אני שניסיתי לגייס בחורצ'יק עם אורגנית וקייטרינג פשוט. יצרתי קשר עם איזה גמ"ח שיביא כסאות שולחנות וכלים. ביקשתי מהמשפחה והחברים שלנו לתרום בעילום שם לתלמיד שלי שאני רוצה לשמח ביום בר המצווה. הם תרמו בעין יפה, והאירוע היה מרגש ושמח מאוד.

***********

ערב יום כיפור, 15 שנים אחר כך, פרסתי מפה לבנה על השולחן, המרק של הקוסקוס התבשל על הגז, ודפיקות בדלת. מאחוריה עמד בחור עם מבט מבוייש, זקנקן וכיפה לבנה מבריקה על הראש. "שלום" אמרתי. "שלום" הוא השיב. "את זוכרת אותי, המורה אפרת?" "יואו! לא נכון! גבי! מה שלומך? שנים לא התראינו. איפה אתה היום?" "אני בסדר, ב"ה, אני נשוי ויש לי תינוקת. פתחתי מספרה חדשה לפני חודש. ו…אבא שלי נפטר לפני חצי שנה." "אוי. אני מצטערת לשמוע על אבא, אבל שמחה על כל השאר. בוא תיכנס, אתה רוצה לשתות משהו?" "לא, לא, רק רציתי להביא לך משהו לפני שהחג נכנס. אני לא יודע אם את זוכרת אבל היה איזה סיפור שסיפרת לנו בתחילת השנה עם כד ואבנים.." "זוכרת, בטח זוכרת, אני עדיין מספרת אותו".. "אז הבאתי לך את זה"… רק עכשיו שזז, ראיתי שמאחוריו היה כד גדול ויפה ובתוכו שלושה חלוקי נחל שכתוב עליהם בגדול: סליחה, אמונה ותודה.

סליחה זה על כל הפעמים שהתנהגתי אלייך ממש גרוע. אני ממש מתבייש להיזכר בכינויים שהדבקתי לך, וביחס המזלזל שלי. כבר שנים שאני רוצה לבוא אלייך והשנה הרגשתי שאני פשוט חייב. תודה, זה על כל מה שלימדת אותי, וגם על בר המצווה המושקעת שארגנת לי, וכן, אנחנו יודעים שאין שום קרן לילדי בר מצווה ואת הכל עשיתם בהתנדבות, כי כשאמא שלי הלכה להגיד תודה למנהלת היא לא הבינה במה מדובר…

והכי חשוב: אמונה. את האמנת בי והשקעת בי, ראית בי את מה שמעבר, הייתי מאוד זקוק לזה בזמן ההוא ובמצב שבו הייתי. בלי האמונה שלך לא הייתי כאן עכשיו.

התרגשתי.

"אתה יודע, גבי, אני גם צריכה להגיד לך סליחה, שגיליתי את זה מאוחר מדי. הייתי מורה חדשה ולא קראתי נכון את האותות ששלחת. תודה, כי לימדת אותי שיעור מאוד חשוב לחיים. ואמונה, פשוט כי בלי אמונה אין לנו כלום. גם מורה צריך להאמין בעצמו.. תאמין לי.." צחקתי.

"תבוא פעם לא על רגל אחת בערב חג, נוכל לדבר קצת יותר. שמחתי מאוד לפגוש אותך. גמר חתימה טובה, גבי!" "גמר חתימה טובה, המורה!"

**********************

מיום כיפור שעבר הוא מחכה על הארון הכד הזה, כמה חיכיתי להשתמש בו, דווקא בו, לשיעור הראשון שלי בשנה החדשה. מבחוץ הוא נראה ריק, רק שלוש אבנים בתוכו, מבחינתי הוא מלא במיליון רגשות. השעון דוהר קדימה ויש לי ממש מעט שעות לישון, ההתרגשות גדולה לקראת מחר. מתחילה לחנך את י"א בנות באולפנה.

לקחתי טוש זהב וכתבתי על הכד את המילים שנשפכו לי מהלב:

אנא אלי,

עשה אותי כלי

לשליחותך.

אנא אלי,

עשה שאזכה,

לא לעיניים בגבי,

כי אם בליבי.

לראות בעמקות

את פשטות המתיקות,

למלא כלים יפים,

במים צלולים.

אנא אלי,

עשה שליחותי כלי,

ללמוד וללמד

באהבה גמורה,

שלעולם אהיה מודה

על הזכות

להיות מורה.