זה היה ביום שישי אחרי שישה שבועות רצוף בעזה. המפקד הפתיע פתאום והודיע לנו שכולם יוצאים לשבת. משמחת תורה לא יצאנו. עזבנו באמצע החג במיידי והתייצבנו. חלק מיד הודיעו למשפחה וחלק שמרו את זה בהפתעה. וזה למה? כמובן כדי לצלם סרטון כשברקע השיר: "גם בשעות החשוכות של הלילה" שיעלה ישר לפייסבוק ויצבור מלא תגובות מרגשות ויסחוט דמעות מתוקות. אני יודע שאם שמעון היה שומע את זה, הוא היה אומר לי: "יאללה אבנר, אתה סתם רווק קנאי ומתנשא, חלאס עם הציניות, תתרגש קצת, מה יש? זה לא כואב" ואני בלב שלי הכי יודע שאני רווק, ואני הכי יודע שאני מקנא. אבל אני הכי יודע יותר מכולכם, שוואלה, זה כואב. באמת אחי, זה ממש כואב.

כולכם הולכים להגיע למשפחות עוטפות, לאישה מוארת שסוף סוף כיבו לה את הכפתור של הגעגוע, לשלטים צבעוניים, לבלונים, לילדים שקופצים עליך, לאנשים שהחיסרון שלך היה משמעותי ויום יומי. אתם תגיעו לטיול לילי זוגי אחרי סעודת שבת שאפשר לספר בו את כל מה שעבר עליך, כשהרוח מלטפת לשניכם את הפנים ומרגיעה ימים סוערים, לשתף בחוויות העמוקות שחווינו במלחמה, שאי אפשר לספר עליהם לכל אחד. אז מה אתה יודע על בדידות, מה? עשית פעם שלוש סעודות שבת בין ארבעה קירות? שרת להם "שלום עליכם" ועוד יותר נורא, "אשת חיל"? אתה יודע מה זה לחשוב רגע למי הייתי חסר כל הזמן? לא מי דאג לי, כאלה יש הרבה במשפחה הגרעינית והמורחבת שהתפללו וקראו תהילים שאבנר בן תקווה יחזור שלם ובריא. לא, לא לזה אני מתכוון… למי הייתי חסר בנשמה בהיעדרי? שישה שבועות, שהם ארבעים ושניים ימים…

כשנסענו הביתה, הודעתי להורים שלי בדרך שאני מגיע, אבל הם כבר מבוגרים וכמעט לא עושים שבתות בבית. אני בן הזקונים והיחיד שלא נשוי, ולכן גם לא נושא בנטל התורנות. כל שבוע מישהו מביא אותם אליהם לשבת ומחזיר במוצאי שבת. הם מאוד התרגשו לראות אותי, ואחרי החיבוקים והנשיקות הם שאלו אותי: "אנחנו עושים שבת אצל דבורה. תבוא איתנו, כן?" בעלה של דבורה, גיסי, מלמד בישיבה והם גרים ממש מול הישיבה. ההורים שלי מתים על השבתות שם, עושים לאבא שלי כבוד, נותנים לו לעלות לתורה, מקימים אותו לרקוד קצת ואמא שלי עם הנכדים סביבה מבסוטית. אבל אני, סעודת שבת בחדר אוכל עם עוד מלא בחורים, פחות בא לי בטוב… אחרי טלפונים לשאר האחים, מסתבר שדנה מתארחת אצל חמיה וחמותה, ו"יואו, אני לא מאמינה, אבנר כפרה, אם הייתי יודעת שאתה יוצא שבת, ברור שהיית בא אלינו"! והמשפחה של דניאל אחי, השבת מוזמנים לשכנים שיש בר מצווה לבן שלהם, "ואתה בכיף מוזמן לבוא גם"… סמדר בכלל מפונה עם המשפחה שלה והחיים שלה גם ככה הפוכים, מסכנה.

אז תקראו לי רווק מתנשא, חופשי, לא בא לי להרגיש זנב, גלגל, או איזה דימוי שעולה לכם. אני יודע שאתם נורא אוהבים אותי ונורא דואגים לי. אבל אני לא ילד קטן. בשבוע הבא אני בן שלושים וחמש. יש גבול. הלכתי לדירתי הקטנה והריקה ששישה שבועות לא פתחו בה את התריסים, שהאוויר עמד בה דחוס וסמיך. שני העציצים היחידים שהיו על אדן החלון ירוקים ויפים, הצהיבו לגמרי והרגשתי איך שהם כועסים עליי. ייבשת אותנו פה.

פתחתי את המקרר כשאני סותם את האף חזק וזרקתי חצי קופסא של חומוס וחצי קופסא של קוטג', ועוד שקית עם משהו שכנראה היה פעם מלפפונים, או קישואים… אין לדעת… כל הראיות הושמדו.

לקחתי מהבית של ההורים קופסא קטנה עם שניצלים מהמקפיא וגם כמה לחמניות. הכנתי מהר אורז בסיר, הוא יצא יותר כמו דייסה, כי ירדתי למכולת למטה, לקנות יין וקולה ועוד איזה משהו מתוק שיהיה, ושכחתי את הסיר על הגז…

נכנסתי להתקלח, לבשתי חולצה לבנה, הדלקתי נרות, אמרתי שבת שלום לשני העציצים הנבולים, ביקשתי מהם סליחה, ויצאתי לבית הכנסת. זו הייתה קבלת שבת הכי עצובה שהייתה לי בחיים. פתאום כל החסר היכה לי בפנים. הייתי במרכז, כולם ניגשו אליי ובירכו, וחיבקו, ופרגנו, ואפילו יהושע הרים אותי על הכתפיים והתחיל לשיר בסוף התפילה "אל תירא ישראל אל תירא"… אבל באמת באמת, שהייתי לבד. הייתי כל כך לבד בתפילה הזו, כי ידעתי שאני חוזר לשולחן שבת שצלחת אחת מונחת עליו, וכוס אחת, ומזלג אחד ולב אחד שמרגיש שנעוצה בו סכין אחת.

כשחזרתי לבסיס ביום ראשון הרגשתי הקלה. כאן כולנו "לבדים" ביחד. מאותה יציאה התחיל נוהל חדש של "הגרלות". ואני כל כך שנאתי אותן. בכל פעם יכלה רק קבוצה קטנה לצאת לשבת, אז ערכו הגרלה מי יוצא הפעם. הגרלת הלוטו על מיליונים לא משתווה למתח שהיה בחדר כשהמפקד אמר מי יוצא לשבת.

רצה הגורל, ומי שאחראי עליו מלמעלה, שיצאתי הראשון לצאת לשבת הראשונה. למה המזל לא מגיע איפה שאני צריך אותו באמת. המילואימניקים שהשתחררו הביתה הלכו להתארגן על עצמם ליציאה והשאר הלכו מבואסים. התחלתי לאסוף את הכביסה המלוכלכת, וחשבתי למי להתקשר קודם להגיד שאני מגיע. שום אפשרות לא הייתה אטרקטיבית, ובעיקר פחדתי שבסוף אהיה לבד שוב. אבישי דיבר בטלפון, יותר נכון ניסה לדבר. שמעתי אותו אומר: "לא, בבקשה אל תבכי, ככה זה בהגרלות, אני מקווה שבשבוע הבא… כן, אני יודע. כן, אני מצטער." הוא אמר שברי מילים כי מהעבר השני לא ממש ניתן לו לסיים משפט… בהחלטה של שנייה ניגשתי אליו ואמרתי לו: "אבישי אחי, צא במקומי הביתה". "אתה רציני, אבנר"? "ממש רציני. אני אודיע למפקד, לך תתארגן". "שמעת? אני בא, אני בא, יש כאן צדיק שהחליף איתי". ואז הוא עבר לדבר בלחש: "לא, לא, אל תדאגי, את לא מצערת אף אחת, אין לו אישה. כלומר", הוא הסתכל אליי והשפיל מבט, "בינתיים, עדיין, כרגע, אין לו אישה". היינו קרובים מספיק בשביל שאשמע אותה אומרת: "אה, אז סבבה…"

יום הולדת שלושים וחמש. בקבוצת הווצאפ של המשפחה ברכות עם מלא אימוג'ים, מדבקות, ואיחולים של "לשנה הבאה מתחת לחופה", "שהמזל טוב הבא בקבוצה יהיה שתבשר לנו בשורות טובות". "יאללה כלה עוד השנה אינשאללה" אבל זהו. שום דבר לא מעבר להודעות דביקות וצפויות. האם ציפיתי לקצת יותר? ציפיתי. אם נזכרתי בדוידי שקיבל ביום ההולדת שלו משלוח של שוקולדים עם ציורים ומכתבים מהילדים שאותם הוא תלה ליד המיטה, ועם מכתב סגור שמצוייר עליו לב אדום וגדול? נזכרתי. אם נצבט לי הלב? נצבט. הלב שלי כבר התרגל להיות צביט…

והייתה את השבת ההיא ששוב יצאתי בהגרלה, וכבר ויתרתי הרבה יותר מפעם אחת לחברים נשואים, אבל הייתי עייף ומותש. מתחתי שריר ברגל וכאב לי לזוז. הרגשתי שהגוף חייב מנוחה. והחלטתי שהפעם אני יוצא ולא מוותר למישהו אחר. כשהלכתי להתארגן, הרגשתי שזיו עוקב אחריי וממש ראיתי את זה קורה. הוא פנה אליי: "תראה אבנר, קצת לא נעים לי… אני יודע שיצאת בהגרלה, אבל השבת אנחנו חוגגים יום נישואין… אולי אתה מוכן… אה…" "מצטער זיו", קטעתי אותו, "השבת אני לא יכול". ידעתי שעכשיו הוא יתקשר לאשתו ויגיד לה שלא הסכמתי. ידעתי שהיא תהיה עצובה ומאוכזבת, וכמעט שוויתרתי שוב. אבל בסוף אמרתי לעצמי: ומה איתו? מה עם אבנר? אין לו חיים? מה איתו? ויצאתי הביתה ואכלתי את עצמי מבפנים כל השבת. זה הדבר היחיד שאכלתי, כי היה לי חום, והרגשתי נורא, הייתי עם צמרמורות במיטה בלי שאפילו כוס תה מישהו יכין לי. וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה שבשביל השבת המאוד לא שבתית הזו, זיו ואשתו לא היו יחד ביום הנישואין. ומה איתי? מה באמת?

אני בטוח שעד יום השחרור שלנו מהמילואים ישב על זיו הסיפור הזה, הוא כמעט לא דיבר איתי. אבל יום אחד הוא ניגש אליי, זה היה כמה ימים לפני השחרור, הניח לי יד על הכתף ואמר לי ככה בלחישה כזאת עם טון כבד: "תגיד, אבנר, אתה למדת עם סבג בישיבה, נכון?" "איזה סבג? אסף או שלמה? היו לנו שניים בישיבה". "אסף" הוא אמר לי והפנים שלו היו חתומות. הרגשתי את הבום בלב. ולא הייתי צריך לשאול אותו למה הוא שואל, הבנתי לבד שסבג הותר לפרסום. סבג היפה, הכריזמט והגבוה. היינו חברים ממש טובים פעם בימי הישיבה התיכונית, מדורות, טיולים לכנרת, תחרות טרמפים לאילת, עשינו שטויות, עבדנו בקטיף. איזה כאב. איזה נורא. ואני לא יכול לצאת להלוויה. המפקד אמר שאנחנו משתחררים ממילא עוד כמה ימים ואני אספיק ללכת לנחם. את ההלוויה שלו ראיתי בשידור חי והתפרקתי לחתיכות.

כשהגעתי לשבעה של סבג, התיישבתי במעגל המרוחק יותר מאשתו וההורים. דפדפתי באלבומים שהיו מפוזרים על הכיסאות. בחלק מהם מצאתי גם את עצמי, הרבה יותר רזה, עם הרבה יותר שיער, ועם הרבה פחות דאגות… בעוד אני מתלבט למי לגשת קודם ומה לומר, נכנסה מישהי צעירה בשמלת ג'ינס ומטפחת בצבע תכלת. ברגע שהיא הגיעה כולם נעמדו לכבודה ופינו לה את המקום ממש ליד שירה האלמנה של סבג. אני לא מאמין שיש דבר כזה בעולם, האלמנה של סבג. "ידעתי שתבואי, חיכיתי לך" שירה אמרה וחיבקה אותה. מהרגע שהיא התחילה לדבר, הרגשתי איך כל העולם נמצא במצב השתק. כולם הקשיבו לה. היה בקול שלה משהו בוטח, מלא אמונה, אבל לא חיצונית, אמיתית. הקול שלה היה עמוק, וגם העיניים שלה דיברו ביחד איתה. התחלתי לחבר חלקי פאזל, וגם קצת נעזרתי בגוגל. הבנתי שזו רינת, היא התאלמנה לפני שנתיים, בעלה נהרג במבצע סודי בג'נין, ואפילו אי אפשר כרגע לפרסם את התמונה שלו. בימים האלה של המלחמה היא עוברת בין שבעות ומנחמת אלמנות. מספרת את הסיפור שלה, ומנסה מהניסיון הכואב שלה לתת טיפה של כוח. כנראה שהיא מצליחה.

אחרי חיבוק לאבא של סבג ולאחים שלו יצאתי החוצה, מהדירה הצפופה בבניין, אל עבר המעלית, הזמנתי אותה ונכנסתי אליה, אבל שנייה לפני שהיא נסגרה, אחזה בה צעירה בשמלת ג'ינס ומטפחת תכלת ונכנסה אליה גם. הדבר הכי מביך בעולם זה מעלית, שניות בחיים שהלוואי והיה אפשר להעלים. ואני כזה ביישן ואין לי מושג מאיפה יצא לי כזה: "דיברת מאוד יפה שם בפנים". "תודה". היא לחשה וליטפה את המטפחת לצד צווארה. "אני מבין שאת עושה את זה הרבה". "וואו, יותר מדי, לצערי, יש כל כך הרבה אלמנות שמצטרפות כל יום למעגל הנורא הזה. כל אחד נקרא להתגייס במלחמה הזו לתפקיד שמיועד רק לו. זה הגיוס שלי. אני מבינה מה עובר עליהן מהשנייה של קבלת הבשורה, אני יודעת אלו ימים ולילות יחכו להן. ואני גם יודעת שזה כאב לתמיד אבל שבסוף מצליחים גם קצת ולאט לנשום איתו, ומבינים שהעוצמות שלו משתנות כל הזמן".

המעלית נפתחה ויצאנו מתוכה. המשכנו לדבר בכניסה לבניין. אנשים נכנסו ויצאו אבל אני המשכתי לשאול אותה עוד כמה שאלות. מדי פעם ניגש מישהו שזיהה אותה ואמר משהו, מדי פעם הגיעה מישהי ונתנה לה חיבוק עם מילים של "כל הכבוד לך". גם אני קצת סיפרתי על הצבא, אבל לא יותר מדי, כי באמת מה כבר יש לי לספר… היה קשה להפסיק את השיחה המרתקת הזו, אבל נפרדנו בסוף לשלום. את המספר שלה היה מאוד קל להשיג. ערב שלם היא שמורה לי בפלאפון ואני מקליד במרפסת הדירה ומוחק. מוזג לי קולה קרה, לוקח שלוק, כותב ומוחק. בסוף כתבתי: "היי, זה אבנר, נפגשנו היום בשבעה של סבג, השיחה הייתה לי ממש טובה. תרצי שניפגש שוב"? שלחתי את ההודעה. הלב שלי דפק בפראות ויצאתי לתפילת ערבית בלי המכשיר. כשחזרתי לדירה, עפתי אל הטלפון. היא קראה את ההודעה ולא הגיבה. עשיתי טעות. לא הייתי צריך לשלוח. מאוחר מדי למחוק. מה חשבתי לעצמי. אבנר, איזה פתטי אתה.

בחמש ועשרים בבוקר הייתה תשובה: "שלום אבנר. האמת… שמאז… לא נפגשתי עם אף אחד. אפשר לנסות". באותו ערב נפגשנו וגם יומיים אחר כך, ומשהו טוב התחיל לקרות, משהו נעים וטבעי, ופשוט ומרגש. אחרי חודש ישבנו בבית קפה קטן בירושלים, ירד גשם זלעפות בחוץ, ושתינו כוסות שוקו גדולות וחמות. היא הסתכלה עליי בשתי עיניים שידעתי שנהרות של יגון זלגו מתוכן, אבל היה בהן נצנוץ של אור. "תראה אבנר, שנתיים אומרים לי שהזמן יעבור, ושאני אתחתן, ויהיו לי ילדים והחיים לא עוצרים ובלה בלה בלה… לא יכולתי לשמוע את זה. כעסתי על מי שרק התחיל לדקלם לי כאלה משפטים. כי עד עכשיו החיים באמת עצרו, והחלומות התנפצו ואני איתם. לא דמיינתי שיש אדם בעולם שאני אצליח להכניס ללב כזה עמוק שוב פעם. ועכשיו, עכשיו אני מצליחה להבין שאולי אולי זה אפשרי, אבל אני חייבת קצת זמן. ואני אבין אם לא תרצה לחכות אותו".

"אני מבין, רינת. אני ממש מבין. אנחנו לומדים את הקשר הזה לאט וטוב. רק חשוב לי שתדעי שטוב לי איתך ולא הרגשתי ככה בחיים עם אף אחת".

שוב צו 8. הפעם לצפון. אורז תיק גדול וכבד, אבל הלב קל יותר. הפעם הכנסתי לתיק גם מעטפה גדולה בצבע תכלת, שהיו בה מכתבים לכל יום בשבוע הקרוב.

פתחתי את דלת הדירה שלי והשקיתי את שני העציצים הירוקים והחדשים שהנחתי על אדן החלון. נישקתי את המזוזה, הבטתי למעלה ואמרתי: "ריבונו, אני הולך עכשיו להילחם על הבית שלך, בבקשה, תילחם אתה על הבית שלי".