דברים – צדק: דין עם רחמים

דברים – צדק: דין עם רחמים

וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר, "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם, וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט. כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן. לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא־לֹהִים הוּא. וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו". (דברים א, טז־יז)
"צדק" היא מילת מפתח בספר דברים. בייחוד מוכר הפסוק "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (טז, כ). התפלגות הופעותיה של המילה "צדק" בחמשת חומשי תורה (ויחד איתה המילה "צדקה", שמשמעותה בתורה זהה) רחוקה מלהיות אקראית. כמעט כולן נמצאות בחומש הראשון ובחומש האחרון: 16 פעמים בבראשית, 18 פעמים בדברים. ביתר החומשים הן נדירות ומרוכזות במקומות מסוימים. בחומש שמות "צדק" ו"צדקה" מוזכרות ארבע פעמים, כולן בפרק כג (ושלוש מתוכן בצמד הפסוקים ז־ח שם). בחומש ויקרא מילים אלו נזכרות חמש פעמים, כולן בפרק יט. מחומש במדבר הן נעדרות לגמרי.
התפלגות זו היא רק אחד מסימנים רבים לכך שחמשת חומשי תורה יוצרים כיאזמוס: מבנה ספרותי של דמות ובבואה, של היפוך סימטרי סביב ציר העובר באמצע. הנה, כך הוא בחמשת חומשי תורה:
1: בראשית – הפרה־היסטוריה של עם ישראל (העבר הרחוק)
2: שמות – המסע ממצרים להר סיני
3: ויקרא – קוד הקדושה
2: במדבר – המסע מהר סיני אל גדת הירדן
1: דברים – הפוסט־היסטוריה של עם ישראל (העתיד הרחוק)
במבנה זה, המוטיב החוזר צדק/צדקה מופיע בשלבי מפתח: בשני ספרי המסגרת, בראשית ודברים, המסומנים בסכמה שלנו במספר 1; ובלב, באמצע שורה 3, בפרק שכותרתו "קדושים תהיו" שבאמצע ספר הקדושה שבאמצע התורה – ויקרא פרק יט. מנקודת מבט זו, הצדק/ה מתגלה כאחד הנושאים הדומיננטיים במכלול התורה.
מהו הצדק/ה? הוא ענן שלם של מושגים החופפים לו, כל אחד, רק באופן חלקי: דין, משפט, יושר, יושרה, הוגנות, הגינות, חפות ונדבה. ברור שהצדק/ה בתורה הוא יותר מהצדק המשפטי הפורמלי, כי זה האחרון מצוין בתורה במילים כגון "משפט" ו"דין". דוגמה אחת מספֶר דברים תמחיש זאת:
וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ. וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ. (כד, יב־יג)
איש עני לָווה כסף ונתן כמשכון את בגדו החם היחיד. למלווה עומדת הזכות החוקית להחזיק אצלו את המשכון עד לפירעון החוב. אבל זכויות אינן הכול. מימוש זכותו זו של המלווה הוא התעלמות ממצבו של האביון, שאין לו במה לחמם את גופו בלילה הקר. העניין יתבהר לנו אף יותר אם נתבונן בפסוקים המקבילים בספר שמות:
אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי. (שמות כב, כה־כו)
מה שמתואר בספר דברים כצדקה מכונה בספר שמות כחנינה, חמלה: "כִּי חַנּוּן אָנִי". ה"צדקה" בספר דברים פירושה, אם כן, הדבר שנכון והוגן לעשותו, או צדק (במובנו המודרני) שיש עמו חמלה. זו תביעתה המתמדת של התורה: לאזן את המשפט בחסד, למהול את הדין ברחמים. איזו אירוניה נוראה יש אפוא בדבריה של פורציה לשיילוק היהודי במחזהו של שייקספיר 'הסוחר מוונציה' (בתרגומו של דורי פרנס):
מידת הרחמים אינה נכפֵּית.
כמו גשם רך נוטפת היא לארץ
מן המרום. ברכה כפולה יש בה:
הן לנותן והן למקבל.
בַּכּבירים היא כבירה מכול:
הולמת שליטים יותר מכתר.
שרביט רק מייצג עוצמה גשמית,
הוא סמל של יִרְאָה והוד מלכות,
גלוּמים בו חִיל ורעד של שלטון.
אך רחמים עולים על כל נפנוף
שרביט: כיסאם הוא בתוך לב מלכים,
זה סמל של הא־לוהים עצמו.
כוח ארצי נִגְלֶה כא־לוהי
כשרחמים ימתיקו דין. על שום
כך, יהודי, גם אם אתה טוען
כַּדין, שקול זאת: על פי הדין, אף איש
בינינו לא יראה את הגאולה.
אנו מתפללים לרחמים,
והתפילה הזאת מורה לנו
גם להשיב במעשה רחוּם.
הכברתי פה מלים כדי שתקל
בַּדין עם תביעתך, …
שייקספיר מבטא במונולוג זה את הסטריאוטיפ הכנסייתי מימי הביניים בדבר הניגוד בין החסד הנוצרי, שהוא מייחס לפורציה, לבין מידת־הדין היהודית הצייקנית המיוחסת לשיילוק. הוא אינו מבין – ואין פלא בכך, בהתחשב בתרבות שחי בתוכה – כי ביהדות דין ורחמים אינם הפכים, אלא הם כלולים יחדיו במילה אחת, צדק (או צדקה). למרבה האירוניה, הלשון ועולם הדימויים בנאומה זה של פורציה שאובים מחומש דברים:
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב. …
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט.
אֵ־ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. (דברים לב, ב־ד)
הניגוד הכוזב בין היהודי לנוצרים ב'הסוחר מוונציה' הוא דוגמה מובהקת לפרשנות־השקר הנבזית של היהדות שרווחה בתיאולוגיה הנוצרית עד לא מכבר.
מדוע הצדק חשוב כל כך ביהדות? מפני שהוא חסר־פניות. לתפיסת התורה, המשפט אינו מבחין בין עני לעשיר, בין חזק לחלש, בין יליד הארץ לבין בן נכר. השוויון בפני החוק הוא תרגומו של השוויון בפני הא־ל ללשון בני אדם ולעולמם. פעם אחר פעם מטעימה התורה שהצדק אינו יצירה אנושית: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא־לֹהִים הוּא" (דברים א, יז). כיוון שהוא שייך לאלוקים, אסור לתת לפחד, לשוחד או להעדפה האישית לכרסם בו. הצדק הוא חובה שאין להפר – וזכות שאין להכחיש.
היהדות היא דת של אהבה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ"; "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"; "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר". אבל היא גם דת של דין, של חוק ומשפט וכללים, כי בלעדיהם האהבה תקלקל את השורה: כולם, גם בעלי השררה וההשפעה, יעדיפו את יקיריהם על פני אחרים. היא גם דת של רחמים, כי בלי רחמים החוק עצמו ייצור עוול. דין פלוס רחמים שווה צדק. צדק שהוא תנאי היסוד לקיומה של חברה הוגנת.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן