ספר בראשית מתחיל בבריאת היקום בידי אלוקים; ספר שמות נגמר בבניית מיקרו־קוסמוס, עולם סמלי בזעיר־אנפין, בידי בני אדם. וכך, כל הרצף הסיפורי של בראשית ושמות הוא מהלך אחד עצום שמתחיל ונגמר במרחב שאלוקים ממלא, בהבדל אחד: זהות יוצריהם של המרחבים הללו. הנה לנו נושא־העל של הסיפור הגדול: העברת הכוח והאחריות לבריאה מהשמיים לארץ, מאלוקים אל צלם אלוקים הקרוי אדם.
בפסוקיו האחרונים של ספר שמות יש קושי סגנוני קטן החומק מעיניהם של קוראים רבים אך, על פי פירושו של רש"י, נותן לנו רמז חשוב למהותה של הזהות היהודית ולאתגריה הייחודיים.
וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן – וְלֹא יִסְעוּ, עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.
פעמיים נאמר פה "בכל מסעיהם", אך הבדל רב ביניהן. בפעם הראשונה, פירוש הביטוי הוא כפשוטו. כשהענן התרומם בני ישראל ידעו שהם צריכים לצאת למסע נוסף. הפעם השנייה, לעומת זאת, איננה יכולה להיות מובנת כפשוטה. הרי הענן לא היה "עַל הַמִּשְׁכָּן" בכל מסעיהם של בני ישראל; להפך: בזמן המסעות הוא לא היה שם, אלא הוביל את בני ישראל, ורק בעתות חניה הוא חזר אל מעל למשכן. רש"י הבחין בבעיה, והסביר כך: "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע … לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות".
ההערה היא לשונית, אבל המסר עקרוני. במילים ספורות, "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע", תמצת רש"י אֲמִתָּה קיומית של הזהות היהודית. כל עוד לא הגענו ליעד, אפילו מקום מנוחתנו קרוי מסע – כי אנחנו יודעים שלא תמיד נישאר שם. שעוד יש לנו דרך ללכת.
להיות יהודי פירושו לנסוע, ולדעת שהמקום הזה שאנו נמצאים בו הוא רק מקום מנוחה, עדיין לא בית; שמהותו העיקרית של מקום זה, בשבילנו, היא לא שהותנו בו אלא הידיעה שמתישהו – מחר, בעוד שבוע, בעוד שנה, בעוד מאה, לפעמים רק אחרי שנות אלף – נצטרך לנוע ממנו והלאה. ומשום כך המשכן נעשה סמל לחיים היהודיים – אפילו יותר מהמקדש בירושלים.
מדוע? מפני שאלילי קדם היו אלים של מקומות: שומֵר, מצרים, מואב, אדום. כל אל ותחום שיפוטו. התיאולוגיה הייתה עניין של גיאוגרפיה. האל המקומי שכן במקדשי פאר ומשם נטה את שלטונו על העיר או על האימפריה.
הופעתו של עם ישראל הביאה לעולם רעיון חדש: שאלוקים נמצא בכל מקום. במדבר ליווה ענן כבודו את בני ישראל בכל מסעיהם, ובאותו אופן, כדברי חז"ל, "בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם".
אם יש גורם אחד האחראי לעוצמתה האדירה של הזהות היהודית בגולה, לדבקותם של היהודים שנים רבות כל כך, ותמיד כמיעוט, באמונתם ובתרבותם, גורם זה הוא הכרתם בכך שהם ב"גלות". הם לא טעו אף פעם לראות את מקום מושבם כבית ואת משכנם הארעי ליעד סופי. "השתא הכא", השנה כאן, אמרו מדי שנה בליל הפסח, "לשנה הבאה בארעא דישראל", בארץ ישראל. על פי ההלכה, "השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל – פטור ממזוזה שלושים יום", כלומר בשלושים הימים הראשונים, כי רק אז הבית מתחיל להיות בית־למעשה, "והשוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד משום יישוב ארץ ישראל". בחוץ לארץ החיים היהודיים הם דרך, נתיב, מסלול. גם החניה קרויה מסע.
בפרק יט בספר מלכים א' יש סצנה מאלפת. אליהו הנביא הולך למשוח את אלישע לנביא תחתיו, לאחר שה' ציווהו כך בהתגלות בהר חורב, אותה התגלות ידועה של "קול דממה דקה" שלאחר רוח ואש ורעש. "וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו, וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר. וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו. וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר 'אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ'. וַיֹּאמֶר לוֹ 'לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ?' וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ, וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר, וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ" (פסוקים יט־כא).
אלישע לא ציפה לקריאה הזו, ובכל זאת, בלי היסוס, עזב הכל תוך כדי עבודה ומיהר ללכת אחר אליהו. אליהו כמו נבהל מעצמו, מחומרת הדרישה שהוא מציב בפני הצעיר, ושולח אותו חזרה אל הבקר. פרשנות מרגשת לסצנה זו נמצאת בסיום חיבורו של הרב י"ד סולובייצ'יק 'איש האמונה הבודד':
אלישע היה נציגה הטיפוסי של קהילת ההדר. הוא היה בנו של איכר עשיר, בעל נכסים, אשר האינטרסים שלו היו מרוכזים בענייני חיי שעה, בנכסים חומריים כגון יבול, בקר ומחירי השוק. … מה היה המשותף בין איש ההדר הזה ובין אליהו, הנביא הבודד בעל הברית, הנאבק למען האלוקים, יריבם של מלכים, שהתהלך כזר ברחובותיה הסואנים של שומרון … ? איזה קשר היה יכול להיות בין איכר אדיש שנהנה ממשקו לבין איש בעל אדרת שיער שהגיע מאי־שם ואשר נעלם במעטה של מסתורין? … הוא נפרד מאביו ומאמו ועזב את ביתם לצמיתות. כמו רבו הוא נעשה איש בלי בית. כמו יעקב הוא נעשה "ארמי אובד" שקיבל על עצמו את הכישלון והקלון בחסד ובהכרת תודה. … אכן, אלישע היה בודד, אבל בבדידותו הוא נפגש עם "האחד־הבודד" וגילה את העימות המיוחד ובעל אופי הברית של האיש הבודד עם האלוקים השוכן במרחקי הבדידות הטרנסצנדנטית.
סצנות כגון זו התרחשו שוב ושוב בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כאשר הקהילות היהודיות בארצות ערב קמו בזו אחר זו, אמרו שלום למקום שהיה ביתן מאות שנים, ועקרו לישראל. הדלאי לאמה, החי בגלות מארצו טיבט מאז 1951, הזמין ב־1990 קבוצת מלומדים יהודים לבקרו בצפון הודו. הוא הסביר להם כי לנוכח מציאות הגלות הממושכת שהוא וחסידיו נתונים בה, הוא נתן דעתו לשאלה איך אפשר לקיים לאורך זמן תרבות, דת ואורח־חיים הרחק מן המולדת – והגיע למסקנה שיש ללמוד זאת מהיהודים. לכן קרא להם.
ספק רב הוא אם התשובה היהודית לשאלה זו, תשובה שבמרכזה האמונה במעורבותו של אלוקים בהיסטוריה, ניתנת ליישום בודהיסטי. ובכל זאת המפגש היה מרתק, מפני שהוא הראה כי אפילו הדלאי־לאמה, מנהיגה של קבוצה רחוקה מאוד מהיהדות, הבין שיש משהו יוצא דופן בהצלחתם של היהודים להישאר נאמנים למהות קיומם גם בהיותם נידחים בארבע כנפות הארץ, מתוך אמונה מתמדת שיום אחד ישובו לארצם.
ההסבר לכך טמון במילותיו של רש"י בסוף ספר שמות. גם בחניה, גם בעתות מנוחה ושלווה, ידעו היהודים שהם עתידים לעקור את יתדות אוהליהם, לפרק את המשכן, ולהמשיך קדימה. "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע". עם שאף פעם אינו מפסיק לנסוע הוא עם שאינו מזדקן, אינו מתנוון ואינו נעשה שאנן. הוא יכול לחיות בתוך הכאן־ועכשיו, אבל הוא תמיד מודע לעברו הרחוק ולעתידו המזומן לו.