עשרה מבין שנים־עשר המרגלים חזרו עם דו"ח מדכדך ותבוסתני. יושבי הארץ חזקים. עריהם בצורות. ענקים מתהלכים שם. לעומתם אנו כחגבים. זו ארץ אוכלת יושביה. המשימה גדולה עלינו.
אנחנו יודעים שהם טעו לגמרי. אבל מבחינתם, בהתחשב בנסיבות הרגע, זו הייתה אמת לשעתה. הם מילאו את המשימה והגישו דו"ח. זאת האמת שלהם – ומה תגידו? ובכן, לשני מרגלים דווקא היה מה לומר. יהושע וכלב. כלב מרגיע תחילה את העם הנסער ואומר לו, "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". אך בעם פושה הקריאה למצוא מנהיג חדש ולחזור למצרים, ויהושע וכלב עומדים ומדברים אל העדה:
אִם חָפֵץ בָּנוּ ה', וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ. וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם. סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ, אַל תִּירָאֻם.
דרוש לכך אומץ מהמעלה הראשונה. אומץ כפול: האומץ להאמין בצדקתך כשאתה במיעוט, ואומץ קרבי כפשוטו. יהושע וכלב ידעו שהם מיעוט. שניים נגד עשרה. הייתכן שכולם טועים ורק אנחנו יודעים את האמת? ועוד, בני ישראל היו בחזקת סכנה. בקבוק תבערה מתודלק בדמעות של לילה שלם. הם צעקו על משה, "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". הם שפכו את זעמם על משה ועל אהרן. הם עמדו לרגום באבנים את יהושע ואת כלב. מהי אותה מתת, אותה חוזקת אופי, שהייתה ליהושע ולכלב ולא הייתה ליתר המרגלים – שכידוע גם הם לא היו קוטלי קנים, אלא נשיאי שבטים?
הפסיכולוגית קרול דְוֵוק מאוניברסיטת סטנפורד כתבה ספר מרתק, 'כוחה של נחישות' שמו בתרגומו העברי, ובו שאלה מדוע אנשים מסוימים מוציאים את כישוריהם לפועל ואחרים לא. סקרנותה התעוררה כאשר צפתה בילדים בני עשר שנתבקשו לפתור חידות. חלק מהם פרחו דווקא כשהחידות נעשו קשות. לעומתם, ילדים אחרים נבהלו והתייאשו בקלות.
דווק רצתה להבין למה. מה גורם לכך שיש אנשים הנבנים מתוך הקושי, ויש אחרים שהקושי מרפה את ידיהם? המחקר שערכה הביא אותה למסקנה ששורש הדברים בתבניות חשיבה שונות. יש אנשים הרואים את היכולות שלהם כנתונות ובלתי ניתנות לשינוי. היא מכנה זאת "תבנית חשיבה מקובעת". אחרים מאמינים שאנחנו צומחים באמצעות מאמץ. כשהם נכשלים, הם מגדירים זאת לא ככישלון אלא כחוויית למידה. היא קוראת לזה "תבנית חשיבה מתפתחת".
בעלי תבנית החשיבה המקובעת נוטים להתחמק מאתגרים קשים כי הם מפחדים מפני כישלון. הם חוששים שהכישלון יחשוף את עליבותם. לכן הם נמנעים מנטילת סיכון. הם הולכים על בטוח. אנשים בעלי תבנית חשיבה מתפתחת מגיבים אחרת. "לא בכדי אנשים בעלי חשיבה מתפתחת מחפשים אתגרים – הם סם חיים עבורם. ככל שהאתגר גדול יותר, כך גדלה ההזדמנות להתפתח".
לדבריה, הורים האומרים לילדיהם שהם מחוננים, חכמים או מוכשרים עושים להם נזק גדול. הדבר מעודד את הילד להאמין שיש לו כמות קבועה של יכולת – ועל כן מרתיע אותו מנטילת סיכונים. ילדים כאלה אומרים דברים כגון "אני מרגיש שההורים שלי לא יעריכו אותי אם אני לא אהיה מוצלח כמו שהם מצפים". משום כך הם נוטים להישמר מפני אתגרים שהם חוששים שמא ייכשלו בהם. הם נעשים נמנעי־סיכונים.
הורים הרוצים לעזור לילדיהם, היא אומרת, צריכים לשבח אותם לא על היכולת אלא על המאמץ, על הנכונות לנסות ולהשתדל, גם אם נכונות זו הולידה תוצאות עלובות. דווק מצטטת את מאמן הכדורסל ג'ון וודן שנהג לומר לשחקניו, חברי קבוצת הכדורסל עטורת האליפויות של אוניברסיטת קליפורניה בלוס־אנג'לס, "השאלות האם ניצחתי והאם הפסדתי אינן השאלות הנכונות. השאלה הנכונה היא האם השקעתי את מלוא המאמץ – ואם אכן כך, אולי תקלעו פחות נקודות אבל לעולם לא תפסידו". אם הם יעשו את המיטב הם ירוויחו בכל מקרה: הם יצמחו מהמאמץ גם אם לא ינצחו במשחק. במבט ארוך טווח, הם המנצחים. בעלי תבנית החשיבה המקובעת חיים עם פחד מתמיד מפני כישלון. בעלי תבנית החשיבה המתפתחת אינם חושבים במונחים של כישלון.
אם נפרש את פרשת המרגלים בעזרת הכלים הללו, נגלה דבר מרתק. התורה מתארת את המרגלים במילים "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". הם היו אנשים בעלי מעמד ומוניטין, ועל מעמד ומוניטין יש לשמור. לאנשים היו ציפיות גבוהות מהם. הם היו נשיאים, מנהיגים, אנשי שם. ואולי משום כך הם חזרו מארץ ישראל, ואמרו, בעצם: לא נוכל לנצח את הכנענים. לכן, מוטב שלא ננסה.
חשבו עתה על שני החריגים, כלב ויהושע. כלב בא משבט יהודה, וכפי שראינו השנה בשיחתנו לפרשת ויגש, יהודה היה בעל־התשובה הראשון. הוא חטא כאשר הציע למכור את יוסף לעבדות. אבל אחר כך הבשיל. תמר כלתו לימדה אותו שיעור חשוב. הוא הודה – "צָדְקָה מִמֶּנִּי". החוויה ההיא שינתה את חייו. כעבור זמן, כשהמשנה למלך מצרים איים לכלוא את בנימין, יהודה ביקש שיכלאו אותו, ובלבד שאחיו הקטן יישאר חופשי. יהודה הוא הדוגמה המובהקת ביותר בספר בראשית לאדם ההופך את הצרה לחוויה מלמדת ולא לחוויית כישלון. כנראה הוריש תכונה זו לצאצאיו, וכלב בתוכם.
אשר ליהושע, הכתוב מלמדנו, בתוך פרשיית המרגלים עצמה, שמשה שינה את שמו. שמו המקורי היה הושע, אבל משה הוסיף אות לשמו. מעשה של שינוי שם בתורה מרמז תמיד לשינוי באופי, או לקריאה־מגבוה. כל מי שחווה שינוי שֵם הוטעם מטעמה של תבנית חשיבה מתפתחת.
בעלי תבנית חשיבה מתפתחת אינם יראים מפני כישלון. הם מתענגים על אתגרים. הם יודעים שאם ייפלו, יקומו על הרגליים וינסו שוב עד שיצליחו. כאלה הם אותם שני מרגלים שלא יראו מאתגרי כיבוש הארץ; את האחרים הכריעו הציפיות שנתלו בהם, והמסו את לבבם. ואם כך הוא, הנה סיפור המרגלים צופן לנו מסר חשוב. מה ה' מבקש מאתנו? הוא אינו מבקש שלא ניכשל אף פעם. הוא רק מבקש שנשתדל בכל כוחנו. הוא מרומם אותנו כשאנו כושלים וסולח לנו כשאנו נופלים. בתמורה הוא רק מבקש שנישיר מבט אל הכישלון. כך יהיה לנו האומץ להסתכן. את זאת ידעו יהושע וכלב, האחד דרך שינוי שמו, חברו דרך מורשת משפחתית.
כלל גדול הוא, פרדוקסלי אבל משחרר מאוד: הפחד מפני כישלון גורם לכישלון. הנכונות להיכשל היא המאפשרת לנו להצליח.