בס"ד

קורח – שיעור ביישוב סכסוכים

קורח – שיעור ביישוב סכסוכים

מחלוקת קורח הייתה האיום הממשי ביותר על מנהיגותו של משה, בכל ארבעים שנות הנדודים עתירות המסות והמריבות. קשה לקבוע על פי הכתוב מה היה סדרם המדויק של המאורעות, אולי משום שהמאורעות עצמם היו פרועים וסוערים. אולם מן הסיפור ברור שהמורדים באו מקבוצות שונות, וכל אחת מהן כעסה מסיבה אחרת.
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, "רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (במדבר טז, א־ג)
רש"י מסביר שקורח, המחולל הראשי של המרד, התרעם על כך שמשה מינה את אהרן לכוהן הגדול. קורח היה בן־דודם של משה ואהרן: הוא והם היו נכדי קהת. משה ואהרן היו בניו של עמרם, בנו הבכור של קהת, ואילו קורח היה בנו הבכור של יצהר, בנו השני של קהת. קורח סבר שאם ההנהגה ניתנה בידי בן עמרם, מן הדין שהכהונה תינתן בידי בן יצהר. מינוי אהרן בידי אחיו משה נראה לו נפוטיזם בלתי הולם.
אבן־עזרא ממשיך במלאכתו של רש"י וממפה את הסיעות המורדות. על פי פירושו, המורדים בני שבט ראובן, דתן ואבירם ואון, סברו שההנהגה צריכה להינתן לצאצאיו של בן ישראל הבכור – ראובן. כל עוד מדובר היה במשה בלבד, מבני שבט לוי, הם הבליגו, אך הקש ששבר את גב הגמל היה מינוי יהושע כיורשו. יהושע היה בן שבט אפרים, מבני יוסף בכור רחל. העדפת בנה הבכור של רחל על פני ראובן בכורה של לאה כמו הפיחה רוח בגחלים העוממות של ריב האחים הישן. אשר למאתיים וחמישים המורדים האחרים, אבן־עזרא משער שהם היו בכורות שעדיין לא השלימו עם נטילת הכהונה מן הבכורות לאחר חטא העגל והעברתה לשבט לוי.
לכל סיעה הייתה סיבה להרגיש שקופחה בהקצאת עמדות ההנהגה. בפיהן הייתה רוממות השוויון, אך קשה להחמיץ את ה"אחד בפה ואחד בלב". "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים … וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" – כלומר, דמוקרטיה. כל אחד מבני ישראל ראוי להיות מנהיג. אך ברור שכוונתה של כל קבוצה הייתה: אנחנו, ולא אחרים, צריכים להנהיג.
אשר למועד המרד, משכנעת עמדתו של רמב"ן המתארך את מחלוקת קורח מיד לאחר חטא המרגלים והעונש שהוטל על העם לנדוד במדבר עד מות כל דור יוצאי מצרים. כל עוד בני ישראל, עם כל תלונותיהם, הרגישו שהם צועדים לקראת היעד, לקורח ולממורמרים אחרים לא היה סיכוי של ממש לעורר אותם למרד. רק משהבינו שלא יזכו לעבור את הירדן בחייהם ידע קורח שהמרד אפשרי. העם היה מפוכח ולא היה לו מה להפסיד.
עד כה, סיפור קורח ריאליסטי מאוד. זו דרכם של מנהיגים, מורדים ועמים. מנהיג גדול יכול להניע אומה בכוח חזון, אך המסע הזה מהריאלי אל האידיאלי, מהמצוי אל הרצוי, חזקה עליו שיהיה עמוס מכשולים ואכזבות. וכאשר הללו צצים, המנהיג נתון לסכנת הדחה או אף התנקשות. קורח הוא סֵמל נצחי לטיפוס שיש כמותו בכל דור ודור: השאפתן קר הרוח המתסיס אנשים ממורמרים נגד מנהיגם ומציג את המנהיג המכהן כרודן המחפש את טובת עצמו. המורד התככן נושא את שם החופש, אך רצונו האמיתי הוא להיות שליט עריץ בעצמו.
אך בשלב הבא חורג סיפור קורח מהתבנית הזו. משה הציע תחילה מבחן פשוט. המורדים ואהרן יבואו איש איש ומחתת קטורת בידו, והכול יראו במנחתו של מי יבחר ה'. אלא שעוד לפני שהתאפשר ביצוע המבחן, משה מצא עצמו עומד בפני פרובוקציה בלתי־נסבלת מצד דתן ואבירם. הם סירבו להתייצב למבחן, ושבו והאשימו את משה בשתלטנות ובשרלטנות. משה הבין שהמצב עומד לצאת משליטה, ופנה לכיוון אחר, מיידי ודרמטי:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם, לֹא ה' שְׁלָחָנִי. וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה, וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה' (במדבר טז, כח־ל)
אך כילה משה לדבר, והאדמה פתחה את פיה ובלעה את המורדים. הנס שמשה סמך עליו התרחש. על פי כל מוסכמה סיפורית היינו מצפים שמאורע כזה ישים קץ למרד ויוכיח לכול את צדקתו של משה. הוא נענה מן השמיים – באורח הדרמטי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הצדק הוכח. סוף המרד. סוף הסיפור.
וזה בדיוק מה שלא קרה – דוגמה מאלפת למה שעושה את התורה למסעירה כל כך ואת מסריה למפתיעים. למחרת היום, כשהיינו מצפים לשובה של השִגרה או לכל היותר לשאריות של הלם, קורה הדבר הזה: "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" (יז, ו). הפעם, ה' מתערב ביוזמתו. הוא אומר למשה לקחת שנים עשר מטות, אחד לכל שבט, ולהפקידם למשך הלילה באוהל מועד. למחרת בבוקר המטה שנשא את שמו של אהרן לבית לוי הֵנץ, פרח וגמל שקדים. רק למראה הנס הזה נרגע המרד.
במונחים ספרותיים, זו התרת־עלילה מדהימה – והיא מלמדת אותנו דבר עמוק. השימוש בכוח לעולם אינו שָׂם קץ לסכסוך. הוא רק זורה מלח על הפצעים. אפילו נס מופלא שבו האדמה פוערת את פיה ובולעת את מתנגדיו של משה אינו מוביל לניצחון המיוחל. הקץ לעימות בא באופן אחר לגמרי: סמל נראה לעין לכך שאהרן הוא המשמש־בקודש שאלוקי החיים בחר לו. הנֵס העדִין, של העץ היבש החוזר לחיים, מלבלב ומניב פרי, כמו מַטרים את דברי ספר משלֵי על התורה: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג, יח).
משה ואהרן הועמדו כנאשמים בכישלון שליחותם. הם הוציאו את העם ממצרים כדי להביאו לארץ ישראל, אך הנה הוטל על יוצאי מצרים למות במדבר והתקווה אבדה. המטה החוזר לחיים – כמוהו, לימים, כעצמות היבשות הקורמות עור ובשר ורוח חיים בחזון יחזקאל – אותת לעם שהתקווה לא מתה, אלא רק נדחתה. הדור הבא יחיה ויגיע ליעד. ה' הוא אלוקי חיים. וברצונו יחיו הכול.
מקרה קורח מלמדנו שיש שתי דרכים ליישב סכסוכים: בכוח ובשכנוע. הכוח שולל את היריב; השכנוע מגייס אותו. המשכנע מתייחס ברצינות לטענת יריבו ועונה לה. הכוח לעולם אינו שם קץ לסכסוך – אפילו לא כשהוא עומד לימין משה, אפילו לא כשהוא נס. התערבותו של ה' בסכסוך הזה הייתה ההתערבות הדרמטית ביותר המוכרת לנו. אך היא לא סתמה את הגולל על הסכסוך. היא אפילו העמיקה אותו. אחריה קמו על משה לא סיעות מורדים קטנות, אלא העם כולו התגולל עליו ועל אהרן והאשים אותם שהמיתו את העם. קץ המחלוקת של קורח ועדתו בא בנס שקט ועדין שהראה כי אהרן הוא שליחו האמתי של אלוקי החיים. לא במקרה, הפסוק בספר משלי הקודם לפסוק שציטטנו, על התורה כעץ חיים, הוא "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג, יז). כזה הוא יישוב הסכסוכים על פי התורה: לא בכוח, אלא בחיים, בנועם ובשלום.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן