לפנות מקום
סיימנו את העיסוק בראוי, על שלושת מרכיביו: היקר בעיני ה', החסידות הנרצה והנחמד והשליחות. מכאן אנחנו פונים למדרגה הבאה שלנו – הפנוי. כמו בראוי, גם בפנוי אנחנו ממשיכים לעסוק בבחירות שלנו, ללמוד אותן ולקדם אותן, אך מנקודת מבט אחרת. במדרגת הראוי מדדנו את עבודת ה' שלנו בציר עלות – תועלת בלבד: ביקר בעיני ה' ראינו כמה תועלת יש במצוות שאנחנו כבר מקיימים, בחסידות הנרצה והנחמד בחנו את החלקים שמביאים תועלת גבוהה במאמץ נמוך, מול אלו שמפיקים תועלת נמוכה במאמץ גבוה, ובשליחות בחנו בשלושה מדדים את הסוגים השונים של התועלת (טוב לי ומיטיב לעולם) מול העלות הנמוכה (הזמינות). כעת נבקש לאוורר מעט את הציר של עלות מול תועלת ולמצוא בו גוונים נוספים ונקודות מבט חדשות.
עבודת הפנוי מניעה אותנו למצוא פתרונות יצירתיים בעבודת ה' שלנו, לא להישאר בתחומים הידועים אלא לצאת מתוכם אל השטחים הפנויים באישיות שלנו, שמוכרים לנו פחות, ולשאוב מהם כוח. עבודה זו מחולקת לשתי פעימות: הראשונה, נפשי בשאלתי, שבה נעסוק בטור הנוכחי, פורצת בזהירות את גבולות המחשבה שלנו, ואילו השנייה, שאיתה נמשיך בטור הבא, כבר שועטת הרחק מן הקופסה הצרה של המחשבה.

את פתח לו
בעבודת נפשי בשאלתי אנחנו משתמשים בשאלות כפתח לעולם החדש שאליו אנחנו רוצים להגיע. הנטייה הפשוטה שלנו היא לראות בקיומה של שאלה פגם, חוסר שלמות. אם למדנו והבנו הכל – אין לנו מה לשאול, ואם אנחנו שואלים – זהו סימן לכך שההבנה שלנו אינה מספיקה. אך ה"סוד ישרים" מלמד אותנו שההפך הוא הנכון:
"מי שאינו יודע לשאול ואינו קשה לו כלום – זה בטח לא נגע עדיין בדברי תורה; לזה 'את פתח לו', היינו שצריכין להשתדל עמו ולפתוח לו דרך שיהיה גם כן יכול לשאול ולתרץ" (סוד ישרים לפסח, עמ' 32)
כאשר אדם עומד מול דברי תורה ואין לו כל שאלה עליהם, ככל הנראה הוא רואה אותם רק מבחוץ. התורה אינה עוד פיסת מידע. היא דבר ה' המתגלה בעולם, ולכן המפגש של האישיות איתה חייב לפתוח משהו חדש, לעורר תמיהה, להיות לא מובן מאליו. לשאלה יש תפקיד קריטי במפגש הזה – היא מערערת את היסודות הקיימים ומאפשרת תפיסה רחבה יותר.
הרב קוק, ב"עין אי"ה", מסביר שהפליאה מקדימה את ההבנה, מפנה לה מקום בנפש, ומאפשרת לאדם לקבל לתוכו אמת גדולה יותר מזו שהיה בכוחו לקבל בלעדיה. אם רעיונות חדשים יתעוררו בנפש מבלי שתקדים אותם שאלה, הם יצטרכו להידחק בנפש ולעמוד לצד הרעיונות הישנים, ולא ימצאו את המקום הראוי להם. הפליאה בוקעת את האמיתות הישנות, משאירה חלל פעור, וכך בבוא האמת החדשה יש לה מקום לשכון בו בנפש.
"אמנם כדי שתעורר הפליאה את כוח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת 'מים קרים על נפש עיפה', שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית, על כן צריך שתהיה הפליאה הולכת בכל תקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כוחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה… וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג גם כן במקרה פרטי…" (עין אי"ה שבת א', נ"ט)
כאשר אנחנו רוצים לחולל שינוי באורחות חיינו הרוחניים, כלשונו של הרב, עלינו ללמד את עצמנו לשאול שאלות שיפנו מקום בנפשות שלנו, ישחררו את דפוסי המחשבה ויפתחו אותנו לשערים נוספים שדרכם נוכל לרומם את עבודת ה' שלנו. כוחה של השאלה הוא באפשרות לצאת ממסלול החשיבה הרגיל, אנחנו לא משתמשים בה מתוך כוונה להגיע ליעד ממוקד ומוגדר מראש, אלא מתוך רצון לצאת מן המסלול הקיים ולהיפתח לאפשרויות נוספות.

שינוי קטן ומשמעותי
עבודת הפנוי מסייעת לנו לפתור קשיים שזיהינו בעבודת ה' שלנו כשעסקנו בציר העלות – תועלת. אנחנו נבחר להתמקד בנושא שיש לו ערך גדול, אבל נכון לעכשיו אנחנו מתקשים לקיים אותו בצורה שתשקף את ערכו העצום ותמלא אותנו שמחה וקרבת אלוקים, ונחפש דרכים חדשות להגיע אל התרוממות הרוח שאנחנו משתוקקים לה.
דוגמה קלאסית למצווה כזאת היא הקידוש בליל שבת. הקידוש הוא מצווה מן התורה, והוא אחד הזמנים המיוחדים שיש בהם עבודת ה' של משפחה – כל המשפחה מתכנסת יחד לקידוש ולסעודת שבת. ובכל זאת, או אולי דווקא בגלל הייחודיות שלו – זהו זמן שמועד לתקלות. הרבה פעמים הילדים עייפים ולא קל להם לעמוד ולשתוק במשך כל הקידוש, וההורים כל כך רוצים רגע אחד של נחת וקדושה בבית, עד שכל הפרעה קטנה הורסת את האוטופיה שהם מנסים לבנות ברגעים כאלה, ומכאן הדרך קצרה לתסכול ואכזבה, מתחים בין ההורים לילדים ובין ההורים לבין עצמם.
אפשר גם לבחור בנושאים יומיומיים יותר: כוונה בקריאת שמע, בברכת המזון, שמחה בהנחת תפילין וכו'. בכל מקרה, חשוב לבחור תחום שלא נדרש בו שינוי מהפכני בנפש – כמו להתחיל לקום לוותיקין כל יום, אלא שינוי קטן, שיכול להיות משמעותי מאוד ובכל זאת אנחנו מתקשים לחולל אותו.
אחרי שמצאנו את הנושא שעליו אנחנו בוחרים לעבוד, אנחנו רוצים למצוא שאלות שיפתחו אותנו לכיוונים חדשים. זוהי בעצם העבודה של נפשי בשאלתי. אנחנו לא מחפשים תשובות, אלא שאלות טובות, כאלו שנוכל ללכת איתן ביומיים-שלושה הקרובים, והן מעצמן יפתחו לנו דרכי חשיבה שלא היו לנו עד כה.

לכוון את הנפש
כדי שנגיע לשאלה המנצחת, עלינו לעבור כמה שלבים:
ראשית, לפני שניגש לשאול את השאלות עצמן, אנחנו צריכים לערוך להן הקדמה. מטרת ההקדמה היא לכוון אותנו אל המקומות שאותם אנחנו רוצים לפתוח בנפש. הניסיון מראה שאם אדם ענה על שאלה מסוימת, ולאחר מכן התבקש לענות עליה ממקום עמוק יותר, הבקשה הזאת תועיל, וברוב המקרים התשובה תהיה אכן עמוקה יותר. אמנם לפעמים עצם הבקשה לעומק, יצירתיות, מעוף או כל היבט אחר מעוררת התנגדות שמכווצת אותנו ואינה מאפשרת לנו להיפתח אל השאלה, אך אם נהיה מוכנים לקבל את הבקשה, ולנסות לענות ממקום חדש – סביר מאוד שנצליח, והתשובה אכן תבוא ממקום אחר בנפש.
לכן, לפני שנבחר שאלה שנרצה לשאול את עצמנו, אנחנו בוחרים הקדמה לשאלה. אם הנושא שנבחר הוא קריאת שמע בכוונה נוכל להקדים:
אני סקרן לגלות משהו חדש על קריאת שמע שלי.
אני נותנת לעצמי את החופש לחפש משמעות לקריאת שמע בכיוון חדש (או בכיוון מסוים שאני בוחרת: בכיוון שמעורר את הלב/בכיוון של ספרי החסידות וכו').
אני מוכן לקחת סיכון לבחון מחדש את הדרך שבה אני קורא קריאת שמע. (אפשר גם להגביל את הסיכון: במגבלת הזמן שיש לי אני מוכן לקחת סיכון).
נוגעת לי המחשבה שקריאת שמע היא לב היהדות, ולכן אני מחפשת איך לרומם אותה.
אני מוכן להפתיע את עצמי בקשר לקריאת שמע שלי.
אני מתרגשת להתבונן על קריאת שמע שלי.
ההקדמה צריכה לפתוח את הלב, לתת תחושה טובה ומרוממת עוד לפני השאלה שאשאל את עצמי, ולכן, מבין כל האפשרויות שהוצעו כאן ושאנחנו יכולים להמציא, עלינו לבחור את זו ש"עושה לנו את זה".
שאלות מכל הצבעים
השלב השני הוא הצפת שאלות מסוגים שונים:
יש לנו אפשרות לבחור בשאלה ישירה, כמו:
איך אמצא דרכים יצירתיות להגיע להתרוממות רוח בקריאת שמע?
מה ייתן לי מוטיבציה ויגייס אותי לקרוא שמע ישראל מכל הלב והנשמה?
אילו כוחות שקיימים בתוכי אני יכול להביא לקריאת שמע?
מה יענג אותי בקריאת שמע?
מה יכול להעיף אותי בקריאת שמע?
לגבי השאלה האחרונה – חשוב לדעת את הכוח של התנסחות "סלנגית" בתוך העיסוק בעבודת ה'. בחסידות אומרים שכאשר אנחנו משתמשים במילים מעודנות וגבוהות – היצר הטוב מבין אותן ומשתף פעולה, אך היצר הרע מתעלם מהן. אבל כאשר אנחנו משתמשים במילים שיש בהן בוטוּת – היצר הרע פתאום נכנס גם הוא לתמונה ומשתף פעולה, כי זוהי השפה שלו.
השימוש בבוטות ובסלנג (שצריך כמובן להיות בטעם ולא בהגזמה) פורץ את המסגרות הרגילות – השפה הייחודית, העמוקה והמעודנת של עבודת ה', ומשנה את כללי המשחק. הפריצה הזאת מרחיבה את דעתנו, ומאפשרת לנו לחשוב שוב על הכל מכיוון אחר לגמרי. המילה "יעיף" מגייסת מקומות אחרים מהמילה "ירומם": היא פורצת יותר, כנה יותר, עכשווית יותר, מסתכלת עלינו בגובה העיניים, ולפעמים זו הפריצה שאנחנו מחפשים. לכן לפעמים השאלה "מה יעיף אותי בקריאת שמע?" תהיה חזקה ומשמעותית יותר עבורנו מהשאלה "מה ירומם אותי בקריאת שמע?".
אנחנו גם יכולים לבחור בשאלות כלליות יותר, שלא נוגעות ישירות במטרה שלנו. לשאלות מן הסוג הזה נשתמש שוב בכלי של ה"אקורדיון", ונפתח צירים שונים ביחס לאותן שאלות:
ציר מרכז – היקף:
אנחנו יכולים לבחור להתבונן על המרכז של מצווה מסוימת, ולשאול:
מה העיקר של המצווה הזאת?
השאלה הזו ממקדת אותנו בלב של המצווה, במה שהכי חשוב בה. לעומת זאת, אם אנחנו רוצים להתבונן על המרחבים של המצווה, נשאל:
אילו הקשרים נוספים יכולים להעשיר את קריאת שמע?
אילו פרטים שאינם קשורים למצווה עצמה יהפכו את הקיום שלה למרומם יותר?
ציר פנים – חוץ:
אנחנו יכולים לבחור להתבונן במצווה פנימה, ולשאול:
מה פנימיות המצווה?
מה גנוז ונסתר בעומק שלה?
אנחנו גם יכולים להסתכל על המצווה ממבט חיצוני, ואז נציב שאלות אחרות:
איך המאמצים שלי לקרוא קריאת שמע נראים ממבט חיצוני?
מה אני אומַר עליהם בעוד עשרים שנה?
איך הם ייראו בעיניים של ההורים שלי, של הרב שלי?
מה בקריאת שמע שלי יכול להשפיע בצורה עמוקה ביותר על הילד שלי?
איך קריאת שמע נתפסת בעיניים של מדען?
איך היא נתפסת בעיניים של אמן?
ציר מונע – מניע:
אנחנו יכולים לבחור להתבונן במה שמונע מאיתנו לקיים את המצווה שבחרנו בלב מלא, ואז נשאל:
מה מפריע לי לקרוא קריאת שמע כמו שאני חולם?
מה עוצר אותי?
מה מדכא אותי בקריאת שמע?
מה מפחיד אותי בקריאת שמע בדבקות?
ולעומת זאת, אם נתבונן במה שמניע אותנו לעשות זאת, נשאל:
מה מועיל לאמירת קריאת שמע?
מה יכול להקל עלי לקרוא שמע מעומק הלב?
מה מענג אותי בקריאת שמע?
איך קריאת שמע מרפאת את הכאבים העמוקים ביותר באישיות שלי?

מחזרים על הפתחים

עבודת ה"נפשי בשאלתי" היא אומנות שאלת השאלות. אנחנו פותחים מגוון רחב ככל האפשר של שאלות, כדי שנוכל למצוא מתוכן את השאלה שאיתה נצעד בדרך חדשה. חשוב מאוד שנבחין בין שאלות סגורות לשאלות פתוחות. אנחנו מחפשים כאן פתחים, ולכן שאלות כן/לא לא ישרתו אותנו, ועלינו להמיר אותן בשאלות שמזמינות תשובה ארוכה ומפורטת יותר. גם שאלות שמחפשות דוגמה ספציפית הן סגורות יותר מאלו שמחפשות תשובה כללית. הנטייה בפרק הזה צריכה להיות הליכה על שאלות רחבות ככל שניתן.
לאחר שפרשנו מגוון רחב של שאלות, אנחנו עוצרים ומתבוננים בהן, ובודקים: איזו שאלה יכולה לפעול הכי טוב במקרה שלנו? מה יכול להיות הפתח? מה עושה לי וואו? איזו שאלה הכי דיברה אליי?
את השאלה הזאת ניקח איתנו לימים הבאים. ניתן לעצמנו לשהות בה, ניתן לה לפעול בתוכנו, ונאפשר לתשובות לעלות ממקום פנוי, חדש ומשוחרר.