טבילות קרח וגלגולי שלג

בפרק הראשון של הראוי – היקר בעיני ה' – ראינו כמה יקרות וחשובות המצוות שאנחנו מקיימים בכל יום. ההכרה בערך הזה נותנת לנו כוח לעסוק בעבודת ה' שלנו מתוך שמחה גדולה.
הפרק השני של הראוי נלמד מן ההקדמה למסילת ישרים. הרמח"ל מסביר שם את העיוות שנוצר כאשר מתעלמים מן הצורך ללמוד על עבודת ה', וניגשים אליה מבלי להתבונן בדרכי הפעולה שלה, במאמצים שהיא דורשת ובפירות שהיא מניבה:
ותראה, אם תתבונן בהוה ברוב העולם, כי רוב אנשי השכל המהיר והפקחים החריפים ישימו רוב התבוננם והסתכלותם בדקות החכמות ועומק העיונים, איש איש כפי נטית שכלו וחשקו הטבעי…
אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולמוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות, ועל כל שאר חלקי החסידות. … מפני רוב פרסום הדברים ופשיטותם אצלם, שלא יראה להם צורך להוציא בעיונם זמן רב.
ואולם, תולדות המנהג הזה רעות מאד… עד שידמו רוב בני האדם שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאד, צומות קשים, וטבילות קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה.
והחסידות האמיתי, הנרצה והנחמד, רחוק מציור שכלנו… ואף על פי שכבר קבועים בלב כל האדם הישר התחלותיו ויסודותיו, אם לא יעסוק בהם, יראה פרטיו ולא יכירם, יעבור עליהם ולא ירגיש בם.

החסידות הנרצה והנחמד

כאשר אנחנו, כעובדי ה', איננו משקיעים זמן וכוחות בהתבוננות בעבודת ה' שלנו, אנחנו נוטים לדמיין שחסידות, כלומר עבודת ה' במלא הכוח והרצון, היא "צומות קשים וטבילות שלג וקרח". אמנם באזור הגיאוגרפי שלנו קשה למצוא אנשים שעוסקים בגלגולי שלג, אבל העיקרון עדיין קיים. כאשר אנחנו רוצים להתקרב מאוד לה' אנחנו נוטים להפעיל כוח ולא מוח. להתאמץ מאוד, גם אם המאמץ שלנו נושא פירות דלים.
הנטייה הפשטנית שלנו להקדיש הרבה מאוד מאמצים מרחיקה אותנו ממה שמכנה הרמח"ל "החסידות האמיתי, הנרצה והנחמד". זו עבודת ה' שאנחנו צריכים לשאוף אליה, ושנוכל לממש אותה רק באמצעות ניתוח שכלי של דרכי הפעולה שאנחנו מכירים, והשוואת העלות (מאמץ) מול התועלת (עשיית רצון ה') שבכל אחת מן הדרכים.
הגישה הזו מעוררת חשש, מכיוון שהיא נותנת פתח ליצר הרע להיכנס, ולהעניק לנו פטור מן העמל שיש בעבודת ה'. אך כאשר הרמח"ל כתב את ההקדמה של מסילת ישרים, ובעצם לכל אורך הספר עצמו, הוא התכוון לכך שמאמץ, עם כל חשיבותו, אינו יכול להחליף את המחשבה. מעלת האדם על הבהמה היא היכולת שלו לחשוב, ולא רק להשקיע כוחות.

אור גדול במאמץ קטן

כדי ליישם את העיקרון שטבע הרמח"ל, ולנהל את המאמצים שלנו בצורה מושכלת, עלינו לבחון שני קצוות של ציר המאמץ והתועלת:
הקצה הראשון הוא המעשים שדורשים מאיתנו מעט מאוד מאמץ, ויש להם תועלת מרובה בעבודת ה' – ראשית: הם יקרים וחשובים בעיני ה', ובנוסף, הם גם נותנים לנו מוטיבציה גבוהה בעבודת ה', משמחים אותנו, מרוממים אותנו ונותנים לנו כוח להמשיך הלאה.
לדוגמה: כאשר אדם מחליט ללמוד על החג הקרב ולהתכונן לקראתו, הוא יכול ללמוד עוד ועוד, להתאמץ להקיף כמה שיותר ממה שנאמר על החג – רעיונות יפים, וורטים מרגשים ותורות מופלאות. זוהי הכנה שדורשת מאמץ רב ולא תמיד השינוי שהיא מחוללת בחג תואם את המאמץ שהיא דורשת. לעומתה, אפשר להחליט שהולכים על תורה אחת, רעיון אחד שלוקחים ומנסים להתעמק בו בחג כולו: להתחבר אליו, להתרכז בו, לשהות בו במהלך החג. זוהי בחירה שיש בה הרבה פחות מאמץ – היא אינה דורשת זמן רב, וגם לא כוחות נפש רבים, אך יש בה כוח לחבר אותנו למשמעות החג לא פחות מלימוד רחב וארוך.
אפשר גם למצוא נקודות כאלו בקשר שבין אדם לחברו: נתינה וחסד הן מצוות יקרות, שלעיתים דורשות מאיתנו משאבים מרובים: זמן, מאמץ וכוחות פיזיים ונפשיים. אך לפעמים מילה אחת טובה, מחמאה אחת או שיחת התעניינות קצרה, יכולות לתת כל כך הרבה אור ושמחה לסובבים אותנו – לאין ערוך מכמות הכוחות שהשקענו בהן.
לכל אחד מאיתנו יש הזדמנויות כאלו, שבמעט מאוד מאמץ מביאות אותו לעבודת ה' עמוקה מאוד, נוגעת ומשמחת. אם נבחן זאת בעיניים כלכליות, ההזדמנויות האלו דומות לאפיק השקעה שמניב אחוזים גבוהים מאוד, וכמו בכלכלה – כדאי לנו לנתב אליו את רוב ההשקעות שלנו, ולהשקיע בו מאמצים גדולים יותר, וכך נוכל להגיע בקלות לעבודת ה' משמעותית, חשובה וגם מרוממת ועוצמתית. ההזדמנויות האלו יכולות להימצא בעבודת ה' שבכל יום ובמעגל השנה, בבין אדם לחברו ובבין אדם למקום, בלימוד תורה ובמצוות מעשיות. בכל תחום שנחפש היטב, נוכל למצוא נקודות שבהן מאמץ קטן מוליד ברכה גדולה.

הכנה למצווה

אחרי שמצאנו את ההזדמנויות האלו והכרנו בערכן, אנחנו יכולים לחפש איך להרחיב אותן לתחומים חדשים: באילו דרכים נוספות נוכל לחולל שינוי גדול בעבודת ה' באמצעות מאמץ קטן?
אחת הדרכים האפשריות להרחבת התחום הזה היא בהשתהות למשך כמה רגעים, אפילו פחות מדקה, בהכנה לקראת מצווה. רבי שניאור זלמן מלאדי מסביר בספר התניא שמשמעות הברכה "אשר קידשנו במצוותיו" היא שכמו שחתן אומר לכלתו "הרי את מקודשת לי", כך הקדוש ברוך הוא מקדש כל נשמה שמקיימת מצווה. בברכת "אשר קידשנו" אנחנו מודים לה' על הקידושין האלו, על החיבור והקשר שיתממשו במצווה שנקיים בעוד רגע. אם לפני ברכת "אשר קידשנו במצוותיו" אני מנסה לכמה שניות להתרכז במילים האלו, להבין את המשמעות העמוקה שלהן – זאת השקעה מזערית שמשנה את כל הברכה שלי וגם את המצווה שלאחריה. השקעה עם רווחים שמגיעים עד לב השמיים. אבל אם אני מנסה לכוון את עצמי ולא מצליח, אם אני רואה שאין לי יכולת כעת – אני יכול לבחור גם שלא להמשיך להתאמץ ולהיאבק, אלא להרפות. אז זו עבודה שאני ניגש אליה רק במעט מאוד מאמצים שמניבים תוצאות גדולות.

לחשב מסלול מחדש

הקצה השני שאנחנו צריכים לבחון הוא מעשים שאינם חלק מן ההלכה עצמה, אך הם חלק מעבודת ה' שלנו, ובמרחב הזה – הם דורשים מאיתנו מאמץ כביר ומניבים תוצאות דלות.
איך נוכל לדעת מהן תוצאות דלות בעבודת ה'? המדד הראשון הוא, כמו שאמרנו, ההלכה. אם מעשה כלשהו אינו הלכה, אנחנו איננו בטוחים שה' באמת רוצה בו. המדד השני הוא התחושה שלנו: אם המעשה גם אינו מרומם את עבודת ה' שלנו, אלא מתיש אותנו ומחליש את כוחותינו, זהו מעשה עם מאמץ רב ותוצאות מעטות.
למשל: כאשר אדם רוצה לחזור בתשובה על חטא שעשה, התורה מדריכה אותו לומר וידוי. זהו מעשה שאינו דורש מאמץ רב – האמירה בפה אינה אורכת זמן ממושך כל כך, ויש לו ערך עצום – הערך של מצוות תשובה על פי התורה. אך לפעמים אדם אינו מסתפק בציווי של התורה, ורוצה לנהוג במה שנראה לו כ"דרכי חסידות" – הוא מלקה את עצמו על מצבו הרוחני הירוד ועל כך שהעז לחטוא, וההלקאה העצמית הזו מתישה אותו, מייאשת אותו ומדכאת את רוחו. זוהי בחירה במעשה שיש לו עלות גבוהה ותועלת נמוכה. הוא שואב הרבה מאוד אנרגיה, ואינו מוסיף כוח לעבודת ה'.
אפשר למצוא בחירה מן הסוג הזה גם בהכנות לשבת. לפעמים מרוב רצון לכבד את השבת אנחנו מכלים את כוחותינו בבישולים, ניקיונות וארגונים. אנחנו משקיעים את כל המאמצים, ובסוף כששבת מגיעה אנחנו נאלצים "לכבד" אותה בשינה עמוקה והתאוששות מההכנות לקראתה. זוהי השקעה עצומה שאינה מניבה את הפירות הרצויים, מכיוון שהיא הופכת את השבת שלנו ללא מכובדת במקום שתהפוך אותה למכובדת.
מה אנחנו יכולים לעשות אחרי שזיהינו את המקומות שבהם העלות גבוהה והתועלת נמוכה? ראשית, הזיהוי הוא חלק משמעותי מן העבודה. ההסתכלות המפוכחת על המציאות, אחרי שהסרנו את הדמיונות ש"כך ראוי לעשות" ו"זה מה שה' רוצה מאיתנו" [ושוב – מדובר כמובן רק על נקודות שאינן בתוך התחום של ההלכה!], היא עצמה משנה הרבה. ויחד איתה, אנחנו יכולים לנסות לחשוב – מה בעצם אני מנסה להרוויח במעשה הזה? האם יש לי אפשרות להרוויח את הרווח מבלי לשלם מחיר כל כך כבד? וגם: מה ההלכה הפשוטה אומרת במצב הזה – מה ה' רוצה ממני כאן?
לחתירה אל החסידות הנרצה והנחמד ולהתבוננות שמלווה אותה יש כוח להפוך את כל עבודת ה' שלנו. היא יכולה להאיר חלקים שכמעט ולא התייחסנו אליהם עד כה ולגלות לנו כמה כוח יש בהם, ומנגד, היא יכולה לערער הרבה תפיסות ישנות שהלכנו איתן – אף על פי שידענו שהן לא הלכות מפורשות, ובכל זאת, היה נראה לנו שכך ראוי שנתנהג, והן הכבידו עלינו והצרו את צעדינו עד מאוד.