לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות חשבתי לשתף אתכם בסיפור אישי:לפני 21 שנה זכיתי להיות תלמיד שנה א' במכינה הקדם צבאית בעצמונה שהייתה ממוקמת בגוש קטיף. יהי רצון שבעזרת השם עוד נזכה בקרוב לשוב לשם ולבנות ולהיבנות באותו מקום.

באמצע השנה, לאחר חג הפורים, קרה לכל המחזור שלי אירוע קשה, מזעזע ומטלטל.
השנה, שנת ה'תשס"ב – תקופה של פיגועים: מחבלים מתאבדים, פצמ"רים, אוטובוסים מתפוצצים…ה' ישמרנו ויצילנו, ובעזרת השם יאמר: די לצרותינו ויגאלנו גאולה שלימה במהרה!

היה לנו מנהג קדוש במכינה – כל יום חמישי היינו עושים "משמר" עם הרבנים.
שיעורי תורה עד אמצע הלילה, ומי שהיה עוד עם כוחות היה נשאר ללמוד עד הנץ, תפילת שחרית הולכים לנוח קצת וקמים להכנות לכבוד שבת קודש.

באותו יום של הפיגוע הייתי תורן מטבח. יום של עבודה. היה "משמר" מיוחד כהכנה לליל הסדר. היה שיעור קבוע וידוע של הרב אלי אדלר שליט"א בנושא: ההגדה של פסח. שיעור של כשלוש שעות.
סיימנו את החלק הראשון של השיעור ויצאנו להפסקה.
החלטתי שאני חייב מקלחת מרעננת כדי להחזיק מעמד בחצי השני של השיעור. התארגנתי למקלחת וביקשתי מחבר קרוב שיעשה לי תיספורת לפני המקלחת. לקראת סוף התיספורת, אנחנו שומעים 2 פיצוצים חזקים מאוד.היינו בטוחים שזה פצמ"רים. הפעם זה היה נשמע קרוב מתמיד. נתנו יד אחד לשני ויצאנו מהקראוון של המקלחות והשירותים לכיוון החדרי שינה שהיו מוגנים. איך שאנחנו יוצאים מהחדר, אנחנו קולטים 30 מטר מאיתנו מחבל שיורה עלינו וברוך השם בניסי ניסים לא פוגע. נכנסנו לחדר והתחבאנו מתחת למיטה. המחבל ירה גם מהחלון וברוך השם בניסי ניסים לא פגע בנו.
מאוחר יותר הבנו ששני הפיצוצים הגדולים לא היו פצמ"רים, אלא רימוני רסס שרצחו שלושה חברים שלנו:
אריק קרוגילאק הי"ד
ערן פיקאר הי"ד
ואריאל זאנה הי"ד
המחבל המשיך לכיוון בית מדרש וגם שם זרק עוד רימונים וירה בנשק שלו עוד כמה מחסניות.
בירי וברימונים האלו נרצחו עוד שני חברים שלנו:
אשר מרכוס הי"ד
וטל קורצוויל הי"ד
בנוסף, בכל האירוע הקשה הזה נפצעו עוד כ- 25 חברים שלנו.

באותו לילה אנחנו מגיעים לבית חולים "סורוקה" כדי לראות מה המצב של כל החברים הפצועים שלנו ולבדוק במה אפשר לעזור לחברים ולמשפחות שלהם.

מגיע יום שישי בבוקר, אחרי לילה לבן וקשה, ואנחנו, כולנו, מתארגנים להלוויות. כל מי שהיה מסוגל לתפקד, בוחר לאיזה הלוויות ללכת. אני הייתי ב- 3 הלוויות מתוך 5.
בהחלטה משותפת, אנחנו מתארגנים על שבת קודש בבית חולים "סורוקה". ננסה שוב פעם לעזור, לעודד ולחזק את הפצועים ומשפחותיהם.

מספר שעות לפני שבת קודש אני מקבל טלפון מיענקל'ה קרוגילאק מבית אל – אבא של אריק הי"ד.
יענקל'ה שואל אותי: פרץ, איפה אתה בשבת קודש?
עניתי לו: בבית חולים "סורוקה".
יענקל'ה שואל אותי: פרץ, אפשר לבקש ממך טובה?
עניתי לו: בוודאי. (מה עונים לאבא שקבר את הבן שלו לפני שעתיים?!)
יענקל'ה אומר לי בטלפון: פרץ, בבקשה תמסור לכל החברים שעוד מעט שבת קודש נכנסת – בשבת קודש לא בוכים! בשבת שמחים!
אני מבקש ממך שתעשה ותעשו כל השתדלות לארגן ארוחות שבת עם מי שתצליחו לאסוף מהפצועים ומהמשפחות בדיוק כמו במכינה: תשירו זמירות שבת, תרקדו, תתחזקו, תתאגדו, תתחברו. זה לא קל, אבל שבת קודש תתן את הכוחות.
עניתי ליענקל'ה: אשתדל. תודה. שבת שלום. "מן השמים תנוחמו וננוחם כולנו".

עדכנתי את כל החברים בשיחת הטלפון המופלאה הזאת שלא נשכחת ממני ולא עוזבת אותי כבר 21 שנה בכל כניסת שבת קודש:
בשבת קודש לא בוכים! בשבת קודש שמחים!

סך הכל, ברוך השם זכינו לקיים את מה שיענקל'ה קרוגילאק ביקש. הייתה שבת עוצמתית במיוחד עם הפצועים ומשפחותיהם. מייד אחרי הבדלה נפתחו שערי דימעה…

אני חייב לדלג איתכם כמה שנים.
אנחנו עושים מפגשים כל שנה סביב האזכרות לחברים שלנו הי"ד.
באזכרה של השנה ה- 15 נעמד אחד החברים שלנו מהמחזור שהיה קצין ביחידה קרבית ואמר לנו:
חברים אהובים.
אני עדיין סוחב את הפיגוע בעצמונה. הייתי כבר אצל מטפלים, אבל עדיין זה מלווה אותי. אני יודע שיש לנו חברים מהמחזור שעדיין לא טיפלו בעצמם ואנחנו צריכים לעזור אחד לשני.
לוקח לנו זמן להתארגן, ובזכות כמה חברים צדיקים מהמחזור ועוד רבנים מהמכינה בעצמונה ועוד שותפים צדיקים, אנחנו מוצאים את עצמנו 17 שנה אחרי הפיגוע טסים ביחד למסע החלמה נפשית של 8 ימים ברומניה.
לעמותה שאנחנו טסים איתה ובזכותה קוראים: "מסע בשביל המחר". אנחנו טסים כ- 60 חברים מהמחזור. (היינו במחזור קצת יותר מ- 100 חברים). מחלקים אותנו ל- 4 קבוצות וצמודים אלינו מטפלים ומטפלות מדהימים: "מלאכים כבני אדם".
היה מסע פנימי, עמוק, קדוש, מרגש, מפרק, מחבר, מגבש, מאחד. הלבבות היו פתוחים עד הסוף. הרבה דמעות וגם המון חיוכים. "שמחה ועצב משמשים בעירבוביה. היה מסע מעצים, מגדל ומרומם!!

לכל אחד במסע היה את הזמן שלו לשתף בסיפור האישי שלו, ולאיפה הוא לקח את הפיגוע. כשהגיע התור שלי לדבר שיתפתי את חבריי היקרים והאהובים:
תראו מה עשה מחבל אחד:
רצח חמישה אחים שלנו.
פצע כ- 25 בגוף.
השאיר עוד עשרות מאיתנו עם צורך לטפל בעצמנו נפשית.

תחשבו מה הכוחות של כל אחד מאיתנו!
יש לנו יכולת להחיות מאות יהודים!
יש לנו את האפשרות לרפא אלפי לבבות שבורים.
יש לנו את הכוחות להאיר את העולם כולו אם רק נזכור שבמות קרובינו – קיבלנו צוואה לחיות בגבורה ועוצמה פי כמה וכמה.
צריך למלא את כל "החללים"!! למלא אותם באמונה אינסופית בטוב שבנו, בקדושת עמינו, באור תורתנו, באהבת מצוותינו ובחיבור הלבבות הטהורים שבימים הקרובים הבאים עלינו בעזרת השם לטובה יהיו עסוקים רק במה שמחבר, מחזק, מאחד, מגדל ונותן תקווה והמון אוויר גאולי לנשימה ולנשמה.
"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר – חזק"!