ישבתי בשבוע שעבר עם חבר שסיפר לי על אחד הדברים שהיו לו הכי קשים בצבא, ועד היום הוא מתמודד איתו גם באזרחות:
ברוך השם יש לכולנו לב טוב וטהור ואנחנו רוצים לתת ולתת כמה שיותר, רק שלפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו נותנים ועוזרים ללא הפסקה, בצבא קוראים לזה: מפרפרים עבודה, ופתאום אתה רואה שאין עוד מלבדך! וואלה, מנצלים אותך לרעה! אתה מגדיל ראש וכולם מקטינים. אתה מנסה, משתדל ומתאמץ לזרום ולהקל על אחרים, והם מצידם כבדים ודי קשים, עד שאתה פתאום מוצא את עצמך נותן ונותן וכל הזמן רוטן ובפנים מתעצבן, ואז עולות למוח מחשבות רעות על החבר'ה במחלקה ובפלוגה, ובאזרחות זה על אשתך, ילדיך, שכניך וחברים לעבודה. הרבה פעמים אתה בולע את העצבים ושותק, עד שאתה מתפוצץ ופותח את הפה והכל יוצא. בקיצור, איך אפשר לזכות ולהיות הנותן שלא רוטן?
חבר שלי לימד אותי כלל: תן ושחרר! החלטת לתת?! – תן באהבה ואל תצפה לקבל בחזרה, ואל תצפה אפילו לכבוד ולהערכה! כל העניין שלנו בעולם זה לדבוק במידות הטובות של השם יתברך: "והלכת בדרכיו" – מה הוא נותן על מנת לתת ולא מתחשבן איתנו, אף אנו נתאמץ לחיות כך. מה הוא ממשיך לתת גם למי שלא מעריך וכפוי טובה, אף אנו נתפלל לזכות לכך.
חובה עלינו לזכור שלפעמים גם לנו מותר להיות ראש קטן. ולפעמים גם אנחנו רוצים להיות בצד של המקבלים. ולפעמים מותר גם לנו להגיד בנעימות ובמאור פנים: לא מתאים לנו עכשיו, בעזרת השם פעם אחרת. אנחנו בני אדם ולא מלאכים. פשוט להגיד במילים פשוטות: אני אוהב אותך ואתכם, אבל עכשיו אני צריך קצת שקט ומנוחה. לצבור כוחות להמשך העשייה.
מיד אחר כך ישבתי עם חבר נוסף ודיברתי איתו על הדברים, והוא נתן לי עצה נוספת: התפילות, ובעיקר תפילת מנחה.
תפילת שחרית פותחת את היום ומזכירה את המטרות. תפילת ערבית סוגרת את היום בחשבון נפש טהור, אבל את תפילת מנחה צריך איכשהו להשחיל בלו"ז. כולנו מרגישים את זה. באמצע היום, בשיא ההמולה, ובמיוחד בצבא, כשהחיילים והמפקדים באמצע אימונים, עוצרים הכול והולכים להתפלל. יש קושי מיוחד לכוון בתפילת מנחה. אתה רוצה לתת לקב"ה, אבל אתה באמצע התכנונים שלך, ולא בא לך לתת עכשיו, אבל אתה חייב! לא שאלו אותנו! זאת לא המלצה! ההכרח להיות נותנים לבורא עולם, גורם לנו להפנים את מהות החיים הישראלים: לדבוק באלוקים חיים ולדעת אותו בכל הדרכים!
זה מה שהופך את התפילה הזו לחשובה כל כך: "לעולם יכוון אדם בתפילת מנחה, שלא נענה אליהו אלא במנחה". חייל מאובק יורד מהתותח באחד משטחי האימונים. אפילו מניין אין לו. הוא מתחיל להתפלל ביחידות. לא ממש מצליח להתרכז במילים. אבל כמה נחת יש לקב"ה מהתפילה הזאת! כמה שמחה הוא מעורר בעולמות! עזוב את מצב הרוח שלך, בלי לרטון, תן תפילה!
גם אם לא כיוונת, העיקר שהתכווננת. כמו שהתותח צריך כל הזמן כוונון. גם אנחנו צריכים. להתכוונן מול ירושלים. להתחבר לשורש שממנו אנחנו יונקים את הכוחות. ואם אין לי מושג איפה ירושלים? "יכוון ליבו לאביו שבשמים". זה העיקר. לזכור בכל עת את מי שנותן ולעולם לא רוטן. את מי שלמענו אנו חיים ורק מכוחו אנו פועלים ומתאמצים להאהיב שם שמים על כל הסובבים.