חשבתי לעצמי באיזו קבלה טובה אפשר להתחזק לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה.
ראיתי שופר, לקחתי אותו בידי ותקעתי בו מספר פעמים, ושמחתי. ממש שמחתי. קול השופר עורר אותי. ה' יתברך אוהב אותי, אוהב אותנו, את ישראל קדושים.
קיבלתי החלטה: השופר בא אתי לצבא, אני הולך להשמיע קולות במחנה. לא רק לעצמי, לכל חבריי ואחיי הלוחמים, ולשאר החיילים, המפקדים והנג"דים בבסיס.
ברוך ה' אני מחובר לחבר'ה מצוין, אחים לכיתה ולמחלקה, עברנו הרבה ביחד בימים ובלילות בשנתיים וחצי האחרונות.
יושב לי בראש וחקוק לי בלב: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" – ככה אני משתדל לחיות, בכל זמן אפשרי אני עם החבר'ה, מדבר אתם, צוחק אתם, מתעניין תמיד בשלומם ובשלום משפחתם: אחים, אחיות, הורים, מחשבות ורגשות.
ביום הראשון הייתה לי שמחה מיוחדת: "שמחה יום א'" אמיתית, ממש חיכיתי וציפיתי לפגוש את החבר'ה ולהראות להם את השופר. ממש היה ברור לי שכולם ישמחו בזה, כולם יבקשו לתקוע ולהשמיע קולות אלוקים חיים.
כן, אני יודע שבשבילם זה לפעמים רק אתגר או שעשוע נחמד, להצליח להוציא קולות, אבל אני בטוח שיש כאן ממש הזדמנות מצוינת קצת לדבר ולשתף, לחבר ולספר לחבר'ה על סיבות התקיעה ומדוע דווקא תקיעה, שברים, תרועה, אני ממש אוהב לדבר עם החבר'ה, וברוך ה' הם, כמו כולנו, פשוט צמאים לדבר ה' יתברך.
כך בדיוק היה. נפגשתי עם החבר'ה והוצאתי את השופר, הראיתי לכולם ותקעתי בשמחה, וכפי המתוכנן רבים ביקשו לתקוע והסברתי קצת מהמעט שלמדתי ואני יודע.
תודה לך ה' יתברך שפתחת את עיניי וראיתי את השופר, ותודה רבה לך שנתת לי את המחשבה לקחת את השופר אתי לצבא!
היו הרבה מאוד תקיעות לאורך כל חודש אלול, אבל בראש השנה היה השיא, לאחר התפילות הארוכות, עברתי בעמדות השמירה ובחדרים, ובירכתי את כולם: לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים ולשלום בספרן של צדיקים, ושאלתי: רוצים לשמוע קול שופר?
רוב החבר'ה ענו: בוודאי, נשמח.
ושוב לבי התמלא הודיה ושפתותיי תפילה: "יהיה רצון שתהא השנה הבאה עלינו לטובה – שנה של זיכוי הרבים, שנה שיהיה שם שמים מתאהב על ידינו בכל המקומות ובכל הזמנים".

חיילים אהובים!!!
אסור להתבייש!
כולנו חייבים להתחזק בעזות דקדושה.
"והיה מחניך קדוש" – זאת המטרה!
אין לנו שום אינטרס פרטי, אנחנו פשוט מתלהבים וממש שמחים לקיים את מצוותיו של מלך מלכי המלכים. ממש מתמלאים מהידיעה שאנחנו בצוותא אתו יתברך.
אין כאן שום כפייה!
אנחנו שואלים מתוך אהבה אמיתית ושלמה – "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" – ורוב רובם של החבר'ה מחזירים אהבה אמיתית ושלמה וממש שמחים לחטוף עוד מצווה.
ברוך ה' יש לי הנהגה טובה מאז שהגעתי למבצעית צבר: כל בוקר אני מניח תפילין בפלוגה, הולך עם תפילין לבית הכנסת וחוזר להוריד אותם בפלוגה – חשוב לי מאוד להסתובב עם התפילין בבסיס. כשישראל קדושים רואים את התפילין, משהו טהור מבפנים בוודאי זז!!
בשבתות בצבא, וגם בבית, אני נוהג להגיד לכולם: "שבת שלום" – אני בטוח שזה פועל הרבה מעבר לסתם מילים שיוצאות מהפה. מה שבטוח זה שבגלל שיש לי וודאות שזה פועל לטובה על אחרים, זה ממש פועל לטובה עלי ומשמח ומחזק אותי מאוד.
טוב, היה חשוב לי לשתף אתכם. ראש השנה, יום הדין, עבר עלינו ממש לטובה בחסדי שמים, אנחנו בעשרת ימי תשובה, רוב רובם של החבר'ה מתכוננים לצום של יום כיפור ואני כבר התחלתי לעזור לרב של הבסיס לבנות את הסוכה. יש לי תכנון ביציאה הבאה לקנות שלושה סטים של ארבעת המינים למהדרין מן המהדרין ולזכות את האחים שלי ואת כל החברים מהגדוד ומהבסיס.
ושוב, ברגע זה שאני כותב מתמלא לבי בהודאה ופי בתפילה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתכתוב ותחתום אותנו בספר מזכי הרבים, שנזכה להיות מלאים בעזות דקדושה ולעשות את רצונך כרצונך בלב טהור. ושנזכה להיות רגישים לחברים שלנו מהצבא ולכל הסובבים אותנו, ושתיתן לנו תמיד רעיונות יצירתיים איך להוסיף קדושה במחנה הצבאי מתוך אהבת חינם ומידות טהורות" אמן.
ושנזכה שיהיה שם שמים מתאהב על ידינו תמיד.