אמנים שרים את ניגוני הרבי מליובאוויטש
"אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו. ורוממתנו מכל הלשונות וקידשתנו במצוותיך, וקרבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת"
לאנגלי טוב להיות אנגלי. להודי טוב להיות הודי. עשרות עמים מסתדרים עם עצמם יופי, והאם ליהודים טוב להיות יהודים?
כן, אבל לא תמיד יהיה קל לנו לומר את זה.
אתה, אלוקים, בחרת אותנו מכל העמים לתפקיד מסוים. אמנם אתה אוהב את כל העולם, אבל הכרזת בקולי קולות שאהבתך אלינו היא משהו אחר. נתת לנו מצוות שמכניסות קדושה לחיינו – והתפקיד, האהבה והקדוּשה לא נותנים לנו להיות עם ככל העמים. וזה משמח מאוד ומסבך גם יחד.
בתפילות החגים אנחנו שרים ורוקדים את "אתה בחרתנו" כי זכינו בפרס הגדול מכולם – להיות השותפים שלך, לפעול יחד איתך לתיקון העולם. זו זכות וזו אחריות, במידה מסוימת אנחנו משרתי כל העמים וטוב לנו עם זה. הייחודיות שלנו היא עובדה בשטח, והיא עובדה שגורמת לנו לרקוד.
שמחת החג איננה הזדמנות לשבור שגרה ולהתהולל, אלא הזדמנות להיזכר מי אנחנו, עם ישראל, מאין באנו ואנה פנינו מועדות – ולהתרומם. החג איננו סתם יום של חופש אלא יום של קדושה חגיגית. הבחירה בנו, הקשורה לעיצומו של החג, איננה נכס ששייך לנו, אנו שמחים ועולזים על הייעוד ועל התפקיד שניתנו לנו, שמחה של רוממות רוח והזדמנות להתעלות.
אם תאזינו לניגון תשמעו שהוא נחלק לשניים. החלק הראשון עליז ומבטא את כל אלה שיהדות באה להם בקלות. לא נותר להם אלא לשמוח ולעלוץ בה. החלק השני נשמע כמו מארש צבאי. למה צבא? כי יש כאלו שבשבילם הסיפור הזה הוא כמעט מלחמה. ה"אתה בחרתנו" לא מקל להם על החיים. אך למרות זאת, המארש הזה הוא שמח ומקרין עוצמה. אין כמו להיות יהודי.
"הוא אלוקינו, הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו, והוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב. וישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי לאמר: הן גאלתי אתכם, אחרית כבראשית, להיות לכם לאלוקים"
האופטימיות היהודית לא יודעת גבול. למה?
חברות הביטוח מתפרנסות היטב מהחרדות של כולנו. גם אם ברגע זה אתה וילדיך, המכונית, הדירה ומכונת הכביסה מתפקדים, שמחים וצוהלים, לך תדע מה יקרה מחר. אוי ואבוי, אוי אוי אוי, כמה רע עלול להיות מחר… הביטוח יוצר סוג של נחמה, כאילו הוא יכול לשמור לנו על החיים או לפחות לייצר להם חלופה, כאילו שהוא הביטחון שלנו. זו טעות מרה ויקרה. לא נמצא את הביטחון בחוץ כל עוד הוא לא ישכון בלבנו פנימה.
החרדה העמוקה ביותר היא מן הלא־נודע. הלא־נודע מרגיש לנו כמו שקית ברוח, כאילו אנחנו כלי משחק בידי כוחות עיוורים שמהתלים בנו כרצונם. אפשר לצאת מן החושך הזה ולהחליף את המבט החרד בביטחון עמוק. בורא העולם אוהב אותנו, מנהיג אותנו, רוצה אותנו ועושה הכל אך ורק לטובתנו.
הוא משגיח על כל אחד מאיתנו באופן אישי, יודע כל פרט ומרגיש אותו בדיוק כמונו. הוא כל יכול ואוהב ללא גבולות, מה שיוצר את ההנחה היהודית האלמותית: כל מה שאבינו שבשמים עושה – הכל לטובתנו! אין שום מצב אחר.
הלב מלא בביטחון, העולם איננו הפקר, עלה אחד לא ינשור מהעץ אם לא יהיה זה הדבר הנכון ביותר. וכך, בניגון של שמחה וביטחון, שרים בתפילת השבת והחגים: "והוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב, וישמענו ברחמיו לעיני כל חי לאמר: הן גאלתי אתכם, אחרית כראשית להיות לכם לאלוקים". בכל המצבים, לאורך כל ההיסטוריה הלא פשוטה שלנו, ידעו כולם שהגאולה בוא תבוא. בטוחים במאת האחוזים באבא שמצעיד וצועד עמנו אך ורק אל המקום הכי טוב. בסוף יהיה פה משיח.
