לפני כמה שנים פגשתי יהודי ירושלמי כבן שלושים. שוחחנו מעט והוא החליט לגלות לי את סגור לבו. הוא סיפר כי חזר בתשובה לפני חמש שנים עם חברתו. בשלב מסוים הוא פנה לישיבה והיא לפנימייה, וכעבור כשנה התחתנו.
"עד כאן זה נשמע נפלא", אמרתי.
"נשמע", נאנח, "אבל אחרי שהתחלנו לחיות חיי תורה, נכנסנו לצמצום גדול. הייתי עצבני על ההלכות ורציתי להיות צדיק, ואשתי התקשתה מאוד לשאת בעול הבית והילדים, והקשר בינינו הלך והתדרדר".
"אבל מה עם האהבה שהייתה ביניכם לפני כן?!", תמהתי.
"לא נשאר ממנה זכר".
"אתה לא אומר לה מילים של אהבה כמו פעם?".
"זה לא מתאים לאדם ירא שמיים!", מחה, "אולי גם נעשה פיקניק?", הוסיף בנימת לגלוג.
לא יודע מה קרה לי. לקחתי את מגבעתו המאובקת, הנחתי אותה על השולחן וקראתי:
"היום זה הכי שייך! דווקא כשיש לך אישה אחת ואתה כל כך נעול, אתה צריך יותר מאשר פעם לומר לה מילים של אהבה ולהשתדל להרגיש אותן. בלי אהבה בין איש לאישה אין שום קדושה".
"אבל זה לא אמיתי!", קרא, "היום אני לא מרגיש כלפיה כמעט כלום".
"עזוב אותך מהאמת המזויפת הזאת! הנה, עכשיו התפללנו תפילת שחרית. אמרת בקריאת שמע 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. האם אמרת את זה מכל הלב?".
"האמת שלא כל כך", הודה, "לצערי אני קצת רחוק מלאהוב את השם, בפרט עכשיו כשכל כך קשה לי בשלום בית. אבל לא רק בגלל זה. יש הרבה מקרים מצערים בעולם שקשה לי להבין…".
"אבל אתה מאמין שמאחורי הכל, השם צודק ויודע מה שהוא עושה?".
"איזו שאלה?!", הזדקף והחזיר את מגבעתו לראשו, "'צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו'".
"אז למה אינך אוהב אותו בפועל?".
"כי במציאות המצב על הפנים…".
"האם אתה חושב שמאחורי הצמצום שאליו נקלעתם, אשתך היא בעצם אישה טובה?".
"חבל על הזמן!", קרא מיד, "ברור לי שאם היא תחזור לעצמה…".
"יפה. אז תאמר לה בכל זמן אפשרי מילים יפות של אהבה, כאילו שהיא מושלמת…".
"הגזמת", קרא, "זה לא אמיתי!".
"זאת האמת לאמיתה. האמת שאתה מתכוון אליה זו האמת של מלאכי החבלה שעליה נאמר 'ותשלך אמת ארצה'. אתה צריך להאמין ולדמיין שהיא טובה ונחמדה מאוד, ולומר לה זאת בדיוק כמו שאתה מאמין שהקדוש ברוך הוא טוב גמור, למרות כל הרע שמתחולל בעולמו ואצלך. ואהבת את אשתך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך…".
שיחתנו הותירה אותו מהורהר. לא ראיתיו מאז זמן רב.
ערב ראש חודש אחד עברתי ליד גן סאקר, וראיתי משפחה מעלה עשן ליד מנגל. האיש נופף לעברי בהתלהבות. כעבור רגע זיהיתי אותו.
"אתה לא יודע מה עשית לי בשיחה שלנו!", קרא וחיבק אותי.
נבוכותי מן המעמד. לאחר שהחלפנו כמה מילים המשכתי לעבר רחוב יפו לסידוריי המשמימים. הכל נשאר כמו שהיה: אנשים ממהרים, חנויות סואנות, רכבת קלה חולפת כמו מרוצת דם עירונית, ובכל זאת הציפה אותי שמחתם של מלאכי עליון.

[email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן