בחור בשם אוהד החליט שאהיה המשפיע החסידי שלו. אמנם איני טיפוס של משפיע, בטח לא של רב, אלא רק חבר, אבל עקשנותו והפרש הגילים הגדול בינינו גרמו לי להסכים בחיוך של ערבון מוגבל.
תחילת הקשר בינינו הייתה כאשר שאל אותי מהו הדבר החשוב ביותר בעבודת השם. אמרתי לו "להיות שמח בשנייה הזאת!", ואף כתבתי על כך סיפור בפנקסי.
בט"ו באב אחר צהרים, הגיע אוהד למוזיאון שבו אני עובד כשהוא עוטה פנים של מגילת איכה.
"מה נשמע?", התעניינתי בזהירות.
הוא אמר שהוא הולך כבר תקופה עם העניין של השמחה, אבל זה כבד עליו. אמנם הוא מבין שהשמחה היא תנאי לכל דבר טוב, אבל ציטט באוזני את משפטו של רבי נחמן מברסלב שהתוודע אליו, שלהיות בשמחה זאת העבודה הקשה מכל.
"אני צריך תחושה אחת פשוטה שתגרום לי לשמוח".
עלה בדעתי הסיפור הבא שסיפרתי לו:
פעם עבדתי במקום מסוים. המנהל יאיר העריך אותי ואני הערכתי אותו, אבל היו לנו חילוקי דעות רבים. לעתים התווכחנו בינינו ואף הרמנו קול, עד שהתעורר ספק בקרבי אם אמשיך לעבוד במקום, למרות שהעבודה התאימה לי.
פעם כאשר גמרתי בלבי לעזוב, אירע דבר פלאי. אחד העובדים במקום אמר לי בדרך אגב: "תדע לך שיאיר מאוד אוהב אותך!".
"מאוד אוהב אותי"? זה נשמע מוגזם לגמרי לאור הקשר המתוח בינינו. בקושי הייתי חותם על "מחבב".
אבל כשם שלשון הרע מחלחל כארס לעומק הנפש, כך מידה טובה מרובה. אם אתה יודע בוודאות שהזולת אוהב אותך, אתה רואה אותו לפתע באור חדש. התחושה הזאת העניקה לי כוח עצום. הייתי משוחרר ועבדתי הרבה יותר טוב. על כל פשעים תכסה אהבה.
השלכתי זאת לעבודת השם. העיקר שמפריע לאדם הוא: האם השם יתברך הינו ישות מושלמת שלא יכולה לסבול אדם חסר, ומתכננת לו מסכת ייסורים כדי לזככו בעולם הזה והבא, או שיש משהו מעבר לכך?
היהודי נדרש למסירות נפש מ"מודה אני" בבוקר ועד "המפיל חבלי שינה" בלילה. את כל חייו הוא אמור להקדיש לקב"ה, ולא ניתן לעשות זאת מבלי לחוש בוודאות שה' אוהב אותי אהבת אין קץ. אמנם הוא מייסר אותי, אבל גם זה נובע מאהבתו אלי – "את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה", ועושה זאת לפי כוחי בלבד.
אם הקב"ה מצווה עלינו "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", האם יתכן שהדבר אינו הדדי?! איך אפשר לאהוב מאוד מישהו שלא אוהב אותך כך?!
סיפרתי לאוהד כי לכל סיפורי המוות קליני שכתבתי, היה מכנה משותף: כאשר יצאה הנשמה חש המת הקליני באור אוהב עצום שמתגלה לו. כל חיינו אנחנו חיים בניכור ופחד, ושנייה לאחר המוות אנו זוכים למה שחיפשנו בעצם: אהבת הבורא אלינו.
"קיצר", אמר אוהד, "מה עושים עם זה?".
"פשוט", אמרתי, "תשנן כל הזמן: 'ריבונו של עולם, אתה אוהב אותי מאוד, אכפת לך מאוד ממני, לא בגלל שאני גדול בתורה, או מתפלל גדול או… אלא פשוט אוהב אותי כמו שאני, ובפרט כשאני מתאמץ להיות בקשר איתך, גם אם איני מצליח כל כך'. מהתחושה הזאת יצמחו כל הדברים הטובים בעולם – אמונה, שמחה, תורה ותפילה, וכל דבר טוב".
אוהד עצם עיניים והחל לתרגל: "אתה אוהב אותי!… אתה אוהב אותי!…".
כאשר פסק מדבקותו אמרתי לו: "'טו באב' זה אותיות 'אב טוב', אבא שאוהב את בנו אהבת אין קץ, וזה שורש השמחה!".
