כאשר עליתי במעלה רחוב בן צבי הנושק לגן סאקר פגשתי ברב ערן, יהודי בר אוריין מתוק, כשהוא מדדה על קביים ורגלו מגובסת.
"הרב ערן! מה קרה לכבודו?".
הוא חייך את חיוכו המפורסם בחדרי נפשי, הצביע על ספסל המתכת שמאחוריו דרדרים וקוצים, ואמר: "אם יש לך כמה דקות, בוא תשב ותשמע".
שמחתי לנוח קמעא וגם לאפשר לו לנוח, ובעיקר שמחתי לדבר איתו.
הרב ערן התיישב באנחה, השעין את קביו על דופן הספסל, ואמר:
"הסיפור הזה התרחש לפני חודש בערך. התחלתי לתת שיעור בבית של מתקרבים, למרות שכלל לא הייתי בטוח שזאת המצווה הכי חשובה שאני יכול לקיים כעת. התלבטתי אם עדיף שאחזק את הכולל שלנו, הרי מה זה כבר משנה אם אחזק יהודים רחוקים, שמי יודע מה יהיה איתם מחר?! גם הרמה של השיעור היא בדרך כלל לא מי-יודע-מה…
"בכל זאת הגעתי לשיעור שהתקיים בקומה רביעית בלי מעלית. הגיעו עשרה, חצי גברים וחצי נשים. הגברים ישבו בצד אחד של הסלון והנשים בשני. השיעור התחיל קצת בצליעה, אבל לאט לאט נפתחתי, והעסק התחיל לזרום. השעתיים עברו מהר. ממש הרגשתי שלא הספקתי כמעט כלום…".
"נו?", נדתי בראשי כאומר: ומה זה קשור לקביים?
"בקיצור יצאתי מהבית כשאני עדיין מסופק – האם כדאי להתחזק במקום מוגן ושמור כמו הכולל שלנו, או לצאת לעם ישראל ולתת מה שיש לי?
"ופתאום כבה האור בחדר המדרגות, ואני צעדתי ונפלתי מכל המדרגות…
"איזה כאבי תופת היו לי! איך זה יכול להיות?! צעקתי בלב. זו תורה וזה שכרה?! בעל הבית מאוד הצטער, ונשא אותי עם חבר במאמץ רב וברגישות לרכבו, ונסענו למרפאה לקבל טיפול. קיבלתי הוכחה ניצחת משמיים שאני לא צריך לתת שיעורים למתקרבים!".
התבוננתי בסיפורו וחשבתי על לקח הפוך:
"הרב ערן, לדעתי אין היום מדרגות! העניין העיקרי היום זה לא להגיע להישגים רוחניים. כמובן טוב מאוד לקבוע עתים לתורה, להתפלל במניין, ללמוד דף יומי וכדומה. הכל מצוין, אבל זה לא העיקר בדורנו. קשה מאוד להגיע היום להישגים. משמיים לא נותנים לנו להתעלות, כי אנחנו במוחין דקטנות ועלולים להתגאות מכל הישג קטנטן… המדרגות שלנו הן בדיחה לעומת המדרגות של הדורות הקודמים… היום צריך לזרוק אותנו מכל המדרגות…
"המדרגה שלנו היא לשמוע שיר אמונה ולא שיר זימה, להיכנס לבית כנסת ולא למקום בילוי. המדרגה העיקרית שלנו היא פשוט לבחור בטוב, בגלל שקל מאוד היום לבחור ברע. השאר זה רק בונוס. המדרגה החשובה שלנו היא שאנחנו איתו, ולא עם אלה שמתעלמים ממנו ומכחישים אותו!".
"מה זאת אומרת אנחנו איתו?".
"שאנחנו שמחים להיות יהודים שעובדים את ה' בלי שום קשר למדרגות. עצם הקשר משמח אותנו – 'אנכי אשמח בה". אני שמח שיש ה' והעולם מושגח ואינו ג'ונגל פראי ואכזרי".
"אז לדעתך חשוב יותר לתת שיעור למעגלים רחוקים?".
"לגמרי. אין דבר יותר חשוב היום. בכל מילה ובעיקר בחיוך, אתה יכול לקרב בנאדם או משפחה לקדוש ברוך הוא, והעיקר הוא שתדבר אליו בגובה העיניים, בידיעה שאתה לא עולה עליו בכלום, פרט לכך שזכית להגיע לאוצרות היהדות לפניו".
"אחשוב על הדברים שלך", הבטיח הרב ערן.
"הם אהבו את השיעור?", שאלתי כשעמדנו להיפרד.
"אהבו זו לא מילה!", אמר, "הם מתעניינים בשלומי כל הזמן ושואלים מתי אחזור".
"אם כך, אין לך מה לחשוב בכלל. החליטו בשבילך משמיים. לך על זה! רק תיזהר מהמדרגות…".
