נסעתי עם רעייתי ברכבת הקלה לקניון בפסגת זאב לקנות משקפיים מסוימים, שאפשר להשיג רק שם. בשער שכם עלה על הרכבת יהודי מבוגר מאוד חובש כיפה שחורה, שצעד בעזרת הליכון. צעיר שרירי ושחום עור קם ממקומו ונזעק לעברו, הסיט בכוח את כל הנוסעים שעמדו דחוקים, והושיבו לידו.
קצת התפלאתי, כי היה ניכר שמדובר בצעיר ערבי, ומה פתאום שידאג כל כך ליהודי קשיש?
התיישבנו מאחוריהם, בעודי מרותק לנעשה מלפניי. הצעיר החל ללטף את ידו של הקשיש חסר האונים, כמו איש רפואה שמחפש וריד בולט להזריק בו זריקה.
הוא אמר לו במבטא ערבי: "תברך אותי סבא על זה שעזרתי לך!".
הצעיר הניח את ידו של הקשיש על ראשו, והקשיש מלמל חלושות כמה מילים במבטא מרוקאי.
יפה, חשבתי לעצמי, אתחלתא דגאולה, צעיר ערבי מגודל עוזר ליהודי קשיש ואפילו מבקש ממנו ברכה. זה התחביב העיקרי שלי בימים טרופים אלו – לראות סימני גאולה, וכאן חשתי שמצאתי קצהו של אוצר.
תמיד הטרידה אותי השאלה: כאשר יגיע המשיח, בקרוב בימינו, איך ישמעו לו הרחוקים, ובפרט אומות העולם, ובפרטי פרטיות איך ישמעו לו הישמעאלים שמרימים ראש בארצנו ומפגעים בנו באכזריות?
השארתי את השאלה, כמו את כל השאלות על תקופת המשיח, בבוידעם של נפשי. יבוא יום, הלוואי שאזכה לו בימי חיי, ואדע כמו כולם את כל התשובות.
הצעיר המשיך ללטף את זרועו של הקשיש באופן שנראה כפייתי ואף מפחיד. צעקתי בנפשי מבלי להשמיע קול כמובן: קיבלת ברכה? חזק וברוך! מה אתה עוד רוצה מהקשיש היהודי המסכן?…
היינו כבר בעומק השכונות הערביות במזרח ירושלים, מרבית הנוסעים היו מוסלמים, ורחשה בי תחושה לא נוחה. הזקן היה כל כך שברירי, ופשוט נכנע בעל כורחו לצעיר השרירי השחום, כמו שזקן מופלג נכנע למטפליו הזרים בבית אבות. הוא בירך שוב את הצעיר במלמולים נוספים. ואז אמר הצעיר:
"סבא, אתה יהודי ואני מוסלמי. הבבא סאלי אומר שאנחנו אותו דבר!".
נדהמתי מדבריו, שהוכיחו לי באופן סופי מהי דתו של הצעיר. כמובן שלא סברתי שהוא מצטט במדויק את הבבא סאלי, אבל היה לי ברור שהוא רוחש בתוכו כבוד עצום לדת היהודית, שגובל אפילו בתשוקה.
חשבתי לעצמי שיש למוסלמים, שהם אנשי אמונה יתירה, בלי יותר מדי דעת, כבוד גדול לאמונתנו, ומאידך הם רוחשים בוז ושנאה לגילויי הליברליות הקיימים במחוזותינו. תמונת מגדלי התאומים בקריסתם צצה לנגד עיני רוחי, כאילו באה להמחיש את מחשבתי.
הרכבת הקלה המשיכה לשוט. לפני תחנת בית חנינא אמר הערבי לקשיש:
"סבא, אני מוכרח לרדת בתחנה הבאה. מי יעזור לך כשתרד?", אמר בדאגת נכד לסבו.
"אל תדאג", אמר הסבא, "יש תמיד אנשים טובים שעוזרים לי".
הצעיר הערבי קם ממקומו בצער רב, כאילו נפרד זה עתה מאליהו הנביא, והלך אחורנית לעבר היציאה כמו יהודי ירא שמיים שנפרד מהכותל, עד שנבלע בתחנה המזרח ירושלמית.
בעצירתה הבאה של הרכבת, בתחנת יקותיאל אדם, קם הקשיש ממקומו, ואני קמתי כדי לסייע לו קלות ביציאתו.
לאחר שהקשיש נעלם מהאופק, חשתי שקיבלתי בעומק המציאות התחתונה ניצוץ תשובה על קושייתי איך המוסלמים ייכנעו למלך המשיח. האיר לי כי בתוך תוכם הם מוכנים לכניעה הזאת, אפילו מייחלים לה בלא מודע, ורק עוונותינו מעכבים.
