צמוד לבית הכנסת שלנו בנחלאות, המשקיף על מרחבי גן סאקר, יש מחסן קטן מוזנח מצופה בפח, זכר לשכונה שנקראה פעם שכונת הפחים, ובראשו גג רעפים אדום דהוי. חשבתי שמדובר במחסן של בית הכנסת. לילה אחד סיימתי ללמוד אחרי חצות, ירדתי במדרגות הברזל למטה ליד אותו מחסן פח, והתקשרתי לאשתי להודיע שאני נמצא בכיוון הבית.
לפתע שמעתי לצדי קול עמום וחזק: "למה אתה מדבר כאן? תעוף מפה תכף ומיד!".
נבהלתי. לא היה לי מושג מנין בא הקול. המשכתי לדבר עם אשתי, והקול גבר:
"תסתלק מפה או שאני יוצא אליך!…".
זה היה מפחיד לכל הדעות. הסתכלתי על המחסן וראיתי תריסים פתוחים מעט ומתוכם בוקע אור אדום עמום.
"אני הולך", אמרתי מיד ומיהרתי לעבר ביתי.
"ריבונו של עולם", תמהתי בלחש, "מי מתגורר במחסן הישן הזה?".
למחרת שאלתי את חברי הצעיר דניאל על המחסן הצמוד לבית הכנסת, והוא הסביר:
"אה! זה שמעיה, בן של מישהו שהיה גבאי לפני עשרות שנים בבית הכנסת הישן שלנו. הוריו נפטרו מזמן והוא גר שם לבדו. אין לו נפש חיה בעולם. הוא מכיר בקושי כמה אנשים, כמו הומלס שיש לו בית… שמעיה מאוד לא אוהב שמדברים ליד חלון ביתו, והמתפללים יודעים את זה. עיקר הקשר שלו למציאות הוא לחפש בשוק מחנה יהודה שיירי עורות של עופות כדי לתת לחתולי השכונה. זו הסיבה שמסתובבים המון חתולים ליד הדלת שלו".
"ראית אותו פעם?", שאלתי.
"בקושי אני רואה אותו", ענה, "אולי פעם בחצי שנה".
"הוא מתפלל בבית הכנסת לפעמים?", שאלתי.
"אף פעם לא ראיתי אותו מתפלל אצלנו", ענה דניאל, "אפילו לא בראש השנה וביום כיפור".
מאז השתדלתי לא לדבר ליד ביתו של שמעיה, ולפעמים כאשר דיברתי בטעות נשמעה נהמתו והסתלקתי מהמקום.
אין דבר יותר נוגע ללב מאדם בודד שנזרק לצד החיים, ומנסה לעשות משהו טוב בכל זאת, איזה חסד, שמישהו בעולם יהיה זקוק לו.
הסתקרנתי לראות את שמעיה, אבל כמובן שלא עשיתי שום צעד בנידון.
בסיום תפילת שבת אחת עמדתי ושוחחתי עם דניאל מחוץ לבית הכנסת ליד דלת ביתו המקולפת של שמעיה. חמישה חתולים נמנמו במרחק מה, מייחלים לעונג שבת שלהם.
לפתע נפתחה הדלת. החתולים הזדקרו…
עמד שם אדם בן גילי, עוטה זיפים אפורים על לחייו, עיניו השחורות שקועות בחוריהן, לובש מכנסיים כחולים בלים וחולצה אפורה מקומטת. הייתי מרותק למראהו. כאשר הבחין בדניאל, אמר לו בהתרגשות עצומה:
"הבת הקטנה שלך חייכה אליי ואמרה לי 'שבת שלום'…".
זמן רב לא ראיתי אדם מאושר כמוהו. נזכרתי בתיאור בריאת העולם לפי האריז"ל, כאשר קו אחד נכנס לתוך החלל הפנוי. בתוך הבדידות הענקית האינסופית חודר קו אחד של תקווה, קו אחד של חיוך אנושי, קו אחד של קשר טהור לזולת, וזו אתחלתא דבריאת העולם.
לאחר מכן הניח שמעיה את עורות התרנגולים על הארץ, סב על עקביו וחזר למאורתו, לחור השחור שבגלקסיית שכונת הפחים. החתולים הסתערו על מנתם הבשרית. נפרדתי מדניאל והרהרתי בכך שחיוך של ילד או ילדה קטנים בתוספת "שבת שלום" הם אתחלתא דגאולה.
בס"ד
יום חמישי, 6 פברואר, 2025
הכי עדכני