צמאה נפשי לכנס 'צמאה'. "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך" לא במסך… "קול רינה ותודה המון חוגג" – איפה כל ההמון הזה? איפה כל האנשים ששרים ביחד 'ארבע בבות'? ששואגים "צמאה! צמאה!". אבל אני זוכרת שהרבי מלובביץ' אומר לנו: דעו לכן שאחרי כל בידוד ואחרי כל סגר נולדת תורה חדשה ומופלאה. גם מהסגר והבידוד שחווינו ואנחנו עדיין חוות הולכת להיוולד תורה חדשה ומופלאה. אנחנו אולי עכשיו בזום ומפוזרות בהמון מקומות, אבל השלם הזה הוא גדול מ'מסך' חלקיו.
יוסף נכנס לבית הסוהר עם כל התורה שאבא יעקב לימד אותו והוא יוצא משם עם תורה חדשה. עם ישראל במצרים כלואים בסגר, והם יוצאים ומקבלים תורה. רבי עקיבא כלוא בבית הסוהר, בסגר, והוא יוצא ומקבל תורה שבעל פה. רבי שמעון ובנו סגורים בסגר ובידוד במערה וכאשר הם יוצאים הם מקבלים תורה חדשה, את תורת הזוהר. וכאשר יוצא רבי שניאור זלמן מלאדי מבית הסוהר לפני מאתים עשרים ושתים שנה הוא יוצא עם תורה חדשה. הוא יוצא עם הספר המופלא הזה, ספר התניא. אני רוצה לדבר על התורה החדשה שעומדת להיוולד מהסגר הזה, מהקורונה הזו.
הרבי מלובביץ' מסביר שרבי שניאור זלמן מלאדי נאסר בעיר פטר-בורג מפני שהוא עומד ללדת פטר רחם, בכור, משהו שלא ראו מעולם. מאתים עשרים ושתיים בגימטרייה 'בכר'. היום תורה חדשה עומדת להיוולד. ככה זה אחרי סגר, אחרי בדידות. הרבי מסביר שיש כאן תורה חדשה, תורה שעומדת להיוולד מנשים. הפעם נשים יחדשו אותה וילדו אותה. התורה הזו נלמדת מאישה שלא היית מצפה ללמוד ממנה שום דבר.
הגמרא במסכת סוכה מספרת "מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל – ממש הסיפור של חנוכה – היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: 'לוקוס לוקוס (=זאב זאב) עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל? ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק'". היא קוראת למזבח 'זאב' כי זאב אוכל כבשים. היא צועקת 'עם ישראל מקריבים לך כבש כל בוקר וכל ערב ומתפללים אליך ואתה לא מקשיב!'. חכמים שומעים את הילדה הזו ומענישים את כל משפחת בילגה, כי 'אוי לרשע ואוי לשכנו'.
הקב"ה מעניש את המשפחה שלה כי אכפת לו ממנה. מפני ש"רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם". זאת אומרת שכאשר הקב"ה מעניש זה סימן שאנחנו עדיין קשורים אליו. עדיין אכפת לו מאיתנו, לכן הוא כועס על מרים בת בילגה. ואז מגיע המהפך הגאוני של הרבי מלובביץ, שאומר שאנחנו חייבים למרים בת בילגה את החיים שלנו! אם כשאוהבים – כועסים, אז כאשר אתם רואים את הילדה הכמעט מופקרת הזאת כועסת, זה מפני שהיא אוהבת! כאשר היא בועטת במזבח בסנדל שלה, סנדל זה כינוי לנֵפֶל, היא אומרת "אני רוצה גם להיוולד"! "אני רוצה גם להיות פטר רחם"! "אני רוצה שישימו לב אלי. למה אתם מחכים שאני אהיה במצב אקוטי כדי שמישהו יתעורר לשים לב אלי?!" הילדה הזאת הוציאה את עצמה מהכלל, בגלל זה היא יכולה לצעוק על הכלל, "ריבונו של עולם, עד מתי אתה אוכל את הכבשים האלה, שומע את התפילות האלו, ולא עונה להם?".
הרבי לקח ממרים בת בילגה את הצעקה 'עד מתי'. הרבי צועק 'עד מתי' והוא מתכוון לכל ילדות הרחוב וילדי הרחוב היקרים כל כך שלא רוצים להיות סנדל, שלא רוצים להיות נפל, אלא רוצים להיות פטר רחם כי גם להם יש תורה שהם רוצים ללמד אותנו. מרים בת בילגה מלמדת אותנו את תורת ההדבקה שמופיעה בהמשך הגמרא גם בצד החיובי, 'טוב לצדיק וטוב לשכנו'. אם מישהו יכול להדביק אותך טיפתית ולהפוך אותך לחולה, אם אוי לרשע ואוי לשכנו, אז זאת אומרת שאפשר להדביק גם בטוב, טוב לצדיק וטוב לשכנו.
אנחנו צריכות לשאול את עצמנו, האם היית שכנה של הישישה הזאת בבניין שלא ראית בערך חצי שנה? או של הגרושה שמסתדרת לבד בחל"ת ואין לה כסף? האם היית שכנה שלה או שרק הלכת ופסקת 'זאת רשעית – ילדים להתרחק'. תודה לך מרים בת בילגה שלימדת אותנו את תורת ההדבקה שנקראת – להיות משפיעה. כל אחת צריכה לצאת מהסגר של עצמה ולהבין שאם הילדה הזאת מדברת על הקב"ה ככה – היא כנראה אוהבת אותו. כי כשאוהבים כועסים.
ר' שניאור זלמן מלאדי כותב: "אדרבה, כל מה שאני בתכלית הריחוק מה' והתיעוב ושיקוץ, הרי נפש האלקית שבי בגלות גדול יותר, והרחמנות עליה גדולה מאד, ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה…'.' ואיך מוציאים את הילדה הזאת מהסגר? הוא עונה "במצות תפלה, לצעוק אל ה' בצר לה מגלותה". בעצם, זה לא ממש משנה מה את אומרת לקב"ה, העיקר תאמרי! העיקר תהיי בקשר! נכון שאסור לצעוק כמו שהיא צעקה, ואסור לבעוט כמו שהיא בעטה, אבל היא רוצה ללדת תורה חדשה, וכשתינוק נולד הוא מבעט במעי אימו ויוצא.
בנות, בי"ט בכסלו שנת תשפ"א מצווה עלינו לצאת ממאסר התיוג והסטיגמות שלנו. מהאמירות שהיא מתנהגת כך, וההיא מדברת כך. זה הזמן להיות שכנה, להיות השכינה. ר' נחמן מברסלב כותב שמסיפורי דברים של נשים יכולים לידע מעמד השכינה איך היא אוחזת כעת. הנערים והנערות האלו הם שכינה, אנחנו חייבות לשמוע את צעקתם גם כשהיא מזוייפת עם 'זאב זאב'.
'ברך בניך בקרבך'. אנחנו בשנת ה'ברך' שנת מאתים עשרים ושתים. זאת השנה של החסידות, השנה אנחנו רוצים ילדים מבורכים.
אני מבקשת עכשיו מכולן לצאת מבית הסוהר של השנאה והתיוג ולבחור מישהי אחת או מישהו אחד. קרוב משפחה, אולי מישהו בפוליטיקה או שכנה. מישהו שלא בא לנו לשמוע אותו יותר. אני מבקשת עכשיו לצעוק בשקט עבור אותה נערה או אחות, עבור אותו נער או אח. עד מתי? אני מבקשת להיות שכנות, להיות שכינות. אנחנו הולכות ללדת ביחד השנה הזאת תורה חדשה, את תורת השכנה. התורה שמושיטה יד גם למי שנראה כל כך רחוק. אני חושבת שמבית הסוהר הזה היה רוצה ר' שניאור זלמן מלאדי שנצא כולנו.
אסור לנו לצאת מהקורונה הזו בלי שילדנו תורה חדשה. יעקב אבינו אומר למלאך "לא אשלחך כי אם בירכתני". מהרוע הזה – חייבת לצאת ברכה. בשנת ה'ברך' בואו נברך את העולם בתורה נשית חדשה ברחם וברחמים. "ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך".
חג שמח.