חם. קהל צפוף ומזיע ממלא את האולם עד אפס מקום. אפילו כרטיסי העמידה כבר נמכרו כולם. המקום היחיד הפנוי הוא הריבוע הקטן של הזירה, ממש באמצע. יש עוד דקה עד הגונג, ושני המתאגרפים עומדים כל אחד בפינתו, ליד החבלים, סוקרים את פני היריב ומנסים להעריך את כוחו. בעוד שניות ספורות כל אחד מהם יצטרך לתת הכול. להשאיר את הפחדים מאחור, לנער את כל מה שהוא יודע על הסטטיסטיקה של היריב ועל הימנית הקטלנית שלו, ולתקוע במחשבה רק דבר אחד – אני הולך לנצח!
כשאדמו"ר הזקן מדבר על המלחמה הפנימית של הבינוני, הוא משתמש במושגים הללו. בלשונו: "שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה". האויב מספר אחת של כל אחד מהם, בעיניו, הוא העצבות. מי שעצוב, נעשה עצל. כבד. עצלות וכבדות הן תכונות שאסור בשום אופן להפגין בזירת הקרבות. וההפך – התכונה שתורמת לניצחון יותר מכול היא השמחה. מי ששמח הולך חופשי, פתוח, קל, וזה גורם לו להיות חד וזריז כמו שד.
עולם עצוב
אז בואו נדבר על עצבות. בעולם שאנחנו מכירים, עצבות הולכת עם עומק וחכמה. עולם עצוב, מה אפשר לעשות. מקובל שמי שחכם, הוגה דעות פילוסוף כזה, בדרך כלל נוטה לעצבות יותר מאשר לשמחה. יש בזה משהו, כי לעצבות באמת יש תפקיד מסוים בהתפתחות הנפשית שלנו. עצבות, או יותר נכון: לב נשבר, מבטאת עמידה ישירה מול הצדדים הפחות טובים שבנו. כשאנחנו עצובים בצורה הנכונה, יש לעצבות עוצמה ששוברת את השלילי ומפנה מקום לצמיחת החיובי. אבל בשימוש לא נכון – וב99% מהמקרים השימוש בעצבות הוא לא נכון – העצבות היא רגש בכייני ורופס שהורס כל חלקה טובה ובריאה, והיא ללא ספק תכשיל אותנו שוב ושוב במאבק כנגד הנפש הבהמית ונטיותיה אל החומר. כלל אצבע לשימוש נכון בעצבות, הוא להגביל אותה לזמנים מצומצמים ומוכתבים מראש. אנחנו צריכים לשלוט במצב, לרתום את העצבות לטובתנו, ולא ליפול קרבן להתפרצות ספונטנית של דיכאון משתק.
שלשה סוגים
בפרקים כ"ו‑כ"ז אדמו"ר הזקן מטפל בשלושה סוגי עצבות: עצבות מענייני העולם (צרות גשמיות, מכישלון במבחן, דרך חוב כספי גדול ועד מחלה קשה ח"ו); עצבות על כישלונות בעבודת ה' (נפילות בעבר); ועצבות על מצבנו הרוחני הפנימי (הרהורי עבירה ותאוות שתמיד צריך להילחם בהם). לכל סוג עצה משלו, כאשר הגדרת המטרה היא: "לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה".
למי שעצוב מצרות שבאו עליו, העצה היא לסגל את האמונה ש"גם זו לטובה". הוא מסביר בעומק: כל מה שה' מגלגל לנו הוא לטובה. אם אנחנו רואים, זה טוב גלוי. אם אנחנו לא רואים, ונדמה לנו שזה רע, זה טוב מכוסה ונסתר. למה? כי זה טוב הרבה יותר גדול, טוב שלא יכול להתגלות עדיין כי העולם – או האדם עצמו – קטן עליו.
למי שעצוב מעבירות שעשה בעבר, העצה היא להבין שהעצבות הזו לא באה מהיצר הטוב, אלא דווקא מהיצר הרע, והיא באה להחליש ולא לחזק. כדי לקום מהנפילות של העבר אסור להתמסר לעצבות הספונטנית אלא לעשות בה שימוש מכוון, ראה למעלה.
למי שמצבו הרוחני הפנימי מדכא אותו, העצה היא להפוך את התמונה – לשמוח במצבו המורכב. כן, לשמוח בכך שכבינוני הוא נדרש להתמודד ולהילחם כל הזמן. בינוני זוכה כל יום כל היום להילחם על קידוש ה', להיות בשורה הראשונה של המלחמה בין סטרא דקדושה לסטרא־אחרא. כל פיפס שלו עושה רושם עצום: אם הוא מתגבר על עצמו במשהו קטן, זה אומר שבמערכה הנוכחית צד הקדושה נתן נוקאאוט קוסמי לצד הטומאה. התוצאה: גילוי עצום של א־לוהות בכל העולמות. אם היינו רואים בעיניים, לא הייתה שום שאלה של מוטיבציה.
מדרגת הבינוני איננה רק שלב בדרך למדרגת הצדיק. יש בה ערך עצום שעומד בפני עצמו ומקבל הכרה בפני עצמו. מי שלא מוכן להכיר בכך, עלול להעביר את כל חייו בדמיונות על מדרגה שכלל אינה שייכת לו, ולהחמיץ את ההזדמנות העצומה שטמונה בזהות האמיתית שלו.