אומרים שנר דולק הוא אחד הדברים שאפשר להסתכל עליהם בלי סוף. זה מרתק. השלהבת הקטנה פועמת, מנתרת, משתחווה ושוב קופצת כלפי מעלה, כל הזמן רוטטת, לרגע נדמה כאילו היא עומדת להתנתק מהפתילה ולפרוח אל על – אבל איכשהו היא תמיד נשארת קשורה, ורק ממשיכה לנתר ולהתגעגע. הנשמה דומה לנר הזה. יש בה תשוקה טבעית לעזוב את הגוף, לחזור אל המקום הטבעי שלה, אל הזמן שבו הייתה כלולה באלוהים – בלי שם, פנים או אישיות. כוח אחד בנפש מרגיש את התשוקה הזו כל הזמן, בוער כמו נר ומתגעגע, והוא החכמה. תשעה כוחות אחרים מושכים אותו למטה, נותנים לו עוגן במציאות, כדי שלא יפרח ויבטל את השליחות החשובה שיש לו דווקא בעולם הזה.
ועדיין, למרות שהחכמה לא מקבלת מה שהיא רוצה, התשוקה שלה היא תעודת האזרחות שלנו כיהודים, ובעצם של כל מה ששייך לסטרא־דקדושה. המאפיין הבסיסי ביותר של קדושה הוא ביטול, ובעברית: השתייכות, התכללות. בעוד הסטרא־אחרא תמיד רוצה להדגיש את הקיום העצמאי שלה, לדאוג לאינטרסים האנוכיים שלה, להיות יותר "אני", מה שמניע את הסטרא־דקדושה הוא הרצון להיות יותר "הוא", יותר שייך אליו, יותר צמוד אליו, יותר כלול בו.
מי שמחובר לטבע הזה, לביטול של החכמה, חי חיים אמיתיים. מי שהולך נגד הטבע, סותם לעצמו את הצינור ונשאר בלי חיים. כבר הזכרנו שאלו הרשעים, שהחיים שלהם באמת דומים יותר למוות. אלו שהוציאו צו גירוש ליצר הטוב, ובעצם הכריחו את החכמה שבנפש שלהם להיכנס להרדמה כללית. במקרה הזה, וגם במקרי ביניים רבים אחרים, האהבה הטבעית לה' – שבאה מהחכמה – נקראת אהבה מסותרת. קיימת, אבל בלתי נראית. בכל פעם שאנחנו הולכים נגד הטבע שלנו, בוחרים במשהו שמפריד אותנו מה' חלילה, אנחנו שמים עליה כיסוי – שלא תפריע, שלא תזכיר לנו, שלא תבייש אותנו. הכיסויים האלה מצטברים…
ובכל זאת, בכל פעם שאיזשהו גורם מנסה להיכנס ראש בראש בטבע שלנו – החכמה מתעוררת. לא משנה כמה כיסויים שמנו עליה. אפילו אצל הרשע הגמור ביותר. זו "דלת אחורית" בתוכנה שלנו, שאין לנו שום אפשרות לבטל. זו אחריות יצרן: בכל מקרה שיהודי יבין בבירור שמעשה ספציפי מנתק אותו מאלוהים, בלי אפשרות לטשטש או לעגל פינות, החכמה שבו תכפה עליו להימנע ממנו בכל מחיר – גם במחיר חייו שלו.
בס"ד
יום ראשון, 9 פברואר, 2025
הכי עדכני