פרק כ'־כ"ב – הקוד הבינארי שלנו

פרק כ'־כ"ב – הקוד הבינארי שלנו

מכירים את המושג? קוד בינארי הוא שיטה מספרית שמשמשת בעיקר מתכנתים, והיא מבוססת על שתי ספרות בלבד – 0,1. המסר פשוט ומורכב כאחד: אתה יכול לומר מה שאתה רוצה, אתה יכול לבנות את התוכנית המורכבת ביותר שקיימת, אבל בבסיס היא חייבת להיות פשוטה מאוד, חדה מאוד. המחשב חייב לדעת בכל רגע נתון, בכל שבריר של פעולה, מה אתה רוצה – 0 או 1. אין זרם, יש זרם. איך אמר פעם מישהו: "אם זה לא יהיה פשוט, זה פשוט לא יהיה".
אז אותו דבר אצלנו. יש פולס "חשמלי" שזורם בעולם, ויש לו רק שני מצבים – כן או לא, זורם או לא זורם. הזרם הוא כמובן הדיבור הא־לוהי, שהוא החומר שממנו עשויים החיים. עשרה מאמרות, כביכול אותיות מחשבתיות שמחוברות לאוויר ויצאו מפיו של א־לוהים: יהי אור, יהי רקיע, תדשא הארץ דשא, נעשה אדם, עיינו בבראשית פרק א' ותמצאו את כולם. במקום אחר אדמו"ר הזקן מסביר שהדיבור הבורא הוא לא פעולה חד פעמית אלא פעולה מתמשכת, שחוזרת על עצמה מדי רגע. זה ה"1" שלנו, והוא מעביר זרם של חיים לכל מה שמשמש לו כלי קיבול מתאים.
אם נמשיך עם החשמלאות, אז ה"מוליכים" שמעבירים את הזרם הזה הם לימוד תורה וקיום תרי"ג מצוות. האם סיבכנו את המערכת? לא ולא. נכון שיש 613 מצוות, אבל רק שתיים מהן שמענו ישירות מפי א־לוהים: "אנכי ה' אלהיך", "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". למה? כי המצוות הללו מקיפות בעצם את כל היתר. א־לוהים נתן לנו את המפתח היסודי ביותר: שני דיברות, שני צדדים, on ו־off, חיים או מוות.
בשלושת הפרקים שלפנינו, אדמו"ר הזקן מסביר עד כמה קריטי לכל נברא להיות בצד של "אנכי", בצד של זרם החיים, ולא חלילה בצד של "לא יהיה לך". הוא פותח לנו את התודעה לזרמים הפנימיים שעוברים בקירות, בתוך הרצפה ובצינורות התקרה. מראה לנו שמה שנראה לנו כמו עולם שיש לו קיום עצמאי לגמרי, שיכול ככה בסבבה שלו לתהות אם היה בורא או שבעצם היקום גיהק את כולנו באיזשהו שלב מאין ליש, הוא בעצם התרחשות פנימית שמעולם לא יצאה החוצה מא־לוהים. הכול א־לוהים.
אם ככה, למה בכלל יש שתי אפשרויות? איך יש בכלל "0" בתוכנה שלנו?
אז קודם כל – באמת אין. גם הכפירה הגמורה בעצם המציאות של א־לוהים מקבלת את חייה ממנו. אין מקור אחר, אין חיים אחרים. לכן ה"0" הוא לא העדר מוחלט, מחיקה מידית, אלא פשוט מבטא סוג אחר לגמרי של קיום – גרוע בהרבה.
ההבדל שבין שני המצבים הוא כזה:
מי שהחיים שלו מוליכי זרם א־לוהי, הוא מי שבטל לא־לוהים. מי שמשייך את עצמו. מי שמבין את תמונת המציאות כפי שהיא, יודע שהוא חלק מא־לוהים ורוצה לבטא את זה בפועל במחשבות, דיבורים ומעשים מתאימים. הוא זה שעומד מול פניו המאירות של א־לוהים ומקבל ממנו "תורת חיים ואהבת חסד וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום" (ברכה אחרונה בשמונה־עשרה).
מי שהחיים שלו מתנגדים לזרם הא־לוהי, וזה אפשרי פשוט מכיוון שה' רצה בכך (אם אי אפשר לבחור לא נכון, מה הערך בבחירה הנכונה?), לא זוכה להציץ בכלל באור הפנים הזה, שממנו כל היופי והחן והעוצמה והטוב שבעולם. הוא מקבל פירורים הכרחיים שנזרקים אליו מאחורי הכתף, והקיום שלו הוא צל של קיום, אילוץ הכרחי של מערכת האיזונים של הבחירה החופשית בעולם.
האיש הזה, גם אם מעולם לא השתחווה לפסל והוא בכלל דתי, נחשב מבחינה רוחנית לעובד עבודה־זרה. הוא ב"לא יהיה לך", רק מהצד הלא נכון.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן