מפקד גדול סיכם פעם תכנית קרב מפורטת בערך במילים הבאות: "כאשר יתחולל הקרב, שום דבר בשטח לא יתרחש כמו שרשום בתכנית הזו". כך בכל מלחמה, וגם במלחמת שתי הנפשות שמתחוללת בלבו של הבינוני 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.
לפני פרוץ הקרב אנחנו מדמיינים מהלך חד, ברור, דרמטי. נתקוף משם, נחפה משם, נחתור למגע ונכריע את המלחמה. במציאות, אנחנו מוצאים את עצמנו בערפל קרב. לא ברור מי מולנו, מה סדר הגודל, היכן הוא ערוך ומהיכן יתקוף. לפעמים אנחנו אפילו לא מצליחים לברר לעצמנו מה קורה במחנה שלנו, ואם הכוח שיורה 2 ק"מ מאתנו הוא ידידותי או עוין.
אנחנו לא רציניים?
מהמשל לנמשל: החולשה הגדולה ביותר שתוקפת את הצד הטוב שבנו, היא התחושה שהוא הולך ונכשל מרגע לרגע. לא די בכך שהוא מותקף מבוקר עד ערב על־ידי הרהורי עבירה ותאוות הגוף, אלא שגם כשהוא לומד תורה או מתפלל הנפש מעורבבת ומבולבלת.
אחרי תפילה כזו, כשתופסים שגם כשהתאמצנו לכוון, מחשבותינו התרוצצו במקומות שונים ומשונים, אנחנו בהכרח שואלים את עצמנו: מה זה אומר? האם אנחנו פשוט לא רציניים? האם מאמצינו נידונו מראש לכישלון? הרי אפילו התפילה שלנו כל כך חלשה, כל כך חסרה…
והתשובה: החולשה שבתפילה היא לא מפני שאנחנו לא נלחמים ברצינות, אלא מפני שהנפש הבהמית נלחמת גם היא ברצינות. זה שקשה לנו, ואפילו זה שאנחנו נכשלים, לא אומר שאנחנו עושים משהו לא בסדר. זה רק אומר שגם האויב יודע את העבודה שלו, ואנחנו נמצאים בדיוק בעיצומה של המערכה.
לא להיכנס לעימות?
מעכשיו, בכל פעם שנתפלל ונחוש קושי למקד את המחשבה, לא נבוא בטענות לעצמנו אלא נראה בעיניים את הצד השני – כמו איזה ליצן שעומד מולנו ועושה פרצופים, תנועות מגוחכות, או סתם מטריד אותנו בקילומטרים של דיבורים. זה הוא שמפריע לנו. כשנבין את זה, יהיה לנו קל הרבה יותר לגייס את כל הכוחות במאמץ ממוקד להתעלם ממנו ולהמשיך לעשות את העבודה כמו שצריך.
הנחיה חשובה: כשמצליחים להבחין בקיומו של האויב, במאמציו להפריע ולחבל בכל מהלכינו, בשום פנים ואופן אין להיכנס עמו לעימות. הדבר רק יגביר את כוחו ויגרום לנו לשחק בתנאים שלו. כנגד היריב הזה הדרך הנכונה היא ההתעלמות, ההתחזקות, החתירה אל היעד מבלי לשים לב לכל מה שמסביב. ואם מנסים עד קצה גבול היכולת ועדיין המצב קשה, תמיד אפשר ומומלץ לנצל את זכות הצעקה – לזעוק לה' שייתן סיוע ויכריע בשבילנו כשאנחנו עושים הכול ועדיין לא מצליחים.