הפעם הגיעו שניהם. עד עכשיו היא היתה מגיעה לבדה, אך דעתה לא היתה נוחה מכך. "הוא צריך להבין במה הוא שוגה ומה הוא צריך לתקן", טענה בצער. למרבה הפלא, הוא נעתר בקלות לבקשתה והצטרף לפגישה.
לפי התיאורים שלה ניתן היה לשער שעומד להגיע אדם כמעט מרושע. הדלת נפתחה וראיתי לצידה אדם מאיר עיניים וקצת אבוד. הם נכנסו עם עגלת תינוק קטן. מזגתי לשניהם מים קרים, וראיתי שני אנשים מתוקים עם נפש עייפה.
"מה מביא אתכם אלי?" שאלתי. "אנחנו לא יוצאי דופן. את יודעת, הדברים הרגילים…", פתחה האשה. "כדרכם של הורים לילדים קטנים, הידיים עמוסות והזמן להגשים את החלומות האישיים מדוד וקצר. כל אחד מנסה למשוך את החבל לקצה שלו, עד שהחבל נקרע".
"אם הבעיה היא בחלוקת הזמן הפנוי ביניכם, נוכל למצוא פתרון בלי בעיה. אפשר גם לקחת עזרה שיכולה להקל לכמה שעות ביום". שניהם נאנחו, וראיתי שדעתם אינה מתיישבת. ביקשתי שיכניסו אותי קצת יותר פנימה. ואז, כל אחד בתורו הסביר לי את עיקר הבעיה בעיניו.
"הבעיה היא שאין על מי להישען. ההורים רחוקים ואין מי שיעזור, ואנחנו בודדים מול עומס החיים!"
"כמה אחוזים של היום אתם עסוקים במחשבה הזו?" שאלתי. "חלקים גדולים של היום" הם ענו, כמעט פה אחד.
"המחשבה הזו מחלישה אתכם ולוקחת מכם יותר כוח מכל העומסים הממשיים שאתם עליכם להתמודד". הם התבוננו בי בשתיקה. "המחשבה הזו היא מחשבה ממשפחת המחשבות הקורבניוֹת, המשקעת אתכם בעולם דמיוני, ולא מאפשרת לכם לצמוח". "לצמוח – ולשמוח", היא הנהנה בהסכמה.
"את אותה מחשבה קורבנית", המשכתי, "אתם גם מפעילים אחד ביחס לשני: למה השני לא מתחשב ברגשותיי ולא נותן לי כוח?" הוא הרכין את ראשו והיא ניגבה דמעה שנקוותה בזווית העין.
התחלתי לסובב את ההגה לכיוון חדש: "דמיינו שאתם אדם וחוה בגן עדן. אין לכם הורים, והכל בעצם מתחיל מכם". בפעם הראשונה ראיתי אותו מחייך. "הבית שלכם יכול להיות גן העדן שאתם חולמים עליו". "כרגע אנחנו חיים יותר בגיהנום מבגן עדן", היא אמרה בצער.
"זה יכול להשתנות ברגע. מה שעושה את כל ההבדל הוא החברות". "למה את מתכוונת?" שאלה בסקרנות. "אם תהיו חברים קרובים אחד של השני, בהקשבה והתחשבות הדדית, אתם תרגישו בגן עדן. זה הכל תלוי במחשבה. היום אתם רואים אחד את השני כהפרעה בדרך להגשמת רצונותיכם. את רוצה לצאת לנשום ואינך מבינה מדוע אינו עוזר לך בבית. אתה רוצה ללמוד תורה, ואינך מבין מדוע היא מבקשת עזרה עם הילדה. זה יכול להתהפך ממש".
"איך"? היא שאלה בספקנות. "הרי כמות המטלות לא תפחת, והזמן במקביל לא הולך להתארך!"
"זה נכון. אבל הנפש יכולה להתארך. לזה קוראים אריכות אפיים. כשיש רצון טוב ואחד משתדל לשמח את רעהו, הלב מתחמם. גם אם בפועל לא תצליחו למלא את כל הבקשות, עצם הידיעה שהשני מקשיב ומרגיש את הצורך, תקרב אתכם להיות צוות אחד שיכול לנצח הכל".
"הוא אף פעם לא מתעניין בי, ורואה הכל כמובן מאליו". בלי משים היא נפלה שוב לפינה הקורבנית. "אל תוותרי עליו", התעקשתי. "חברי אותו ללב שלך. זה יחמם גם את ליבו. המשימה שלכם מהיום היא לחמם את הלבבות. להגיד מילים חמות ותומכות, להעריך את המאמץ והתרומה שכל אחד מוסיף לבית".
"זה לא קל", היא אמרה, והוסיפה בהומור, "במיוחד כשמכורים לחשיבה קורבנית".
חייכתי. "בכל בוקר, האירי לו פנים ואמרי לו איזה גיבור הוא. ואתה, בכל ערב תתעניין בשלומה ותחזק אותה על כל הנתינה והמסירות האינסופית שלה. חשוב שתדע שיש לך משימת חיים לשמח את אשתך. כשהלבבות של שניכם יהיו שמחים, תהיו בגן עדן".