"את חושבת שתוכלי לעזור לי?" היא כתבה בווטסאפ זהיר.
זה היה אתגר מיוחד הפעם להשחיל זמן לשיחה. השילוב של ערב פסח עם חופשת הקורונה, כאשר הבית מלא בילדים, דרש משתינו לעמוד על המשמר ולפנות זמן לדברים שבלב.
"איני מבינה מה קורה לי. לרגל ימי הקורונה בתי הגדולה חזרה הביתה. מהרגע שהגיעה היא משדרת לכולנו שאנו מפריעים לה לנשום. לא מתאים לה הרעש והבלגן, והמטלות שצריך לעשות נראות לה כהפרעה. הדבר היחידי שהיא מוכנה לעשות בבית זה לקחת לעצמה אוכל, ואז מיד היא עולה לחדרה ומסתגרת עם עצמה. שוב ושוב אני מוצאת את עצמי חנוקה מדמעות מול דלתה הסגורה, דופקת על דלתה ומבקשת שתפתח לי".
"למה את דופקת? מה את רוצה ממנה?" ניסיתי להבין את הסיטואציה.
"אני רוצה לראות את פניה. רוצה להיות בקשר. איני מבינה מדוע היא מדירה אותנו מחייה ושומרת על עצמה מפנינו, הוריה אוהביה?"
"את נשמעת לי כמו הדוד שדופק על דלתה של הרעיה ומבקש ממנה שתפתח לו", אמרתי בחיוך כשהפסוקים משיר השירים חולפים בראשי. "את ממש יכולה להשתתף בצערו של הקדוש ברוך הוא בעצמו, העומד אחר כותלנו ומייחל כבר לראות את מראנו".
היא הופתעה מדבריי, ולאחר הרהור נוסף שאלה: "אבל למה היא מסתגרת ככה? עשינו לה משהו רע?"
"איני יודעת מדוע בתך בוחרת להסתגר כרגע. אותי מעסיקה כרגע השאלה מה עובר עלייך כשאת עומדת מבעד לדלת הסגורה".
"אני? אני עומדת שם חסרת אונים, מרגישה קטנה מאוד מול חומה גבוהה שאין לי סיכוי להבקיע, מייחלת בכל מאודי לקשר ונבהלת מהניכור הבלתי נסבל הזה".
"את חווה חוויה מאד כואבת. זה באמת לא פשוט". הדהדתי את דבריה. לאחר כמה רגעים הוספתי: "וזו לא הפעם הראשונה שאת חווה את הכאב הזה".
"איך ידעת? באמת כשאני חושבת על זה, אני מכירה את הכאב הזה עוד מילדותי, כאשר השתוקקתי לקשר עם אמא, והיא לא היתה פנויה לקשר רגשי אתי. רוב הזמן אני אישה מאוד פעילה ועסוקה ואיני חשה את הכאב הזה. משום מה, זה כל פעם צף מול הבת שלי".
"הכאב הזה עולה עכשיו וזו הזדמנות לרפואה. המקום הפגוע שאת נושאת בקרבך, עולה עתה מול בתך. בואי נהיה רגע עם הילדה הקטנה שבתוכך. עצמי עינייך והתבונני בה בעיני רוחך. איך את יכולה לתאר אותה?"
היא שתקה מעט ואז ענתה: "הקטנה שבתוכי סגורה ומסוגרת בתוך עצמה, בקושי ניתן ליצור אתה קשר עין. היא לא מאמינה שמישהו יכול לראות אותה".
כפי שניחשתי, התיאור של הילדה הפנימית נשמע דומה להפליא לתיאור הבת המסתגרת.
"זה נשמע שיש בתוכך ילדה שקצת התייאשה", אמרתי בשקט. "מרוב רצון בקשר שלא התממש, היא הלכה והסתגרה בתוכה, ואיבדה את האמון שיש מישהו בחוץ שיכול להגיע אל ליבה".
"…ועכשיו", היא השלימה את דבריי, "כל פעם שהיא רואה דלת סגורה היא חווה את הכאב של בדידותה ואת הכמיהה שתפתח סוף סוף הדלת".
"את שמה לב? בתך המסתגרת משקפת לך חלק פנימי שלך שאינך מודעת לו. שגם הוא סגור ומבוצר. הבעל שם טוב הקדוש דרש באופן מקורי את המשנה 'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו'. הוא אמר שכל הנגעים שאדם רואה 'חוץ' – מחוצה לו – הם בעצם 'מנגעי עצמו'. את רואה בחוץ את בתך שלא מוכנה לפתוח. הסיבה שזה כה כואב לך היא שגם בתוכך קיים חלק נסתר כזה, שלא נפתח ולא בוטח. החלק הזה מייחל לגאולה".
זאת היתה תגלית מרעישה עבורה. "אז איך תיפתח הדלת?" שאלה בסקרנות מהולה בתקווה.
הרגשתי שאור חדש הגיע. "שבי שם מאחורי דלתך הסגורה והרעיפי את טוב ה' על הילדה הקטנה שבתוכך. כך יתמוססו החומות של הלב, ותזכי לראות את פניה. כאשר נפשך תהיה מחוזקת באהבה, ממילא גם החומות שבחוץ כבר לא יהיו מאיימות כל כך, ובע"ה תזכי לראות גם את פני בתך".
לתגובות: [email protected]
