איך זה שאנחנו יכולים ללמוד תורה כשהיא משהו אינסופי כל כך?

זה באמת פלא מעל כל פלא. אמנם, הפלא לא מתחיל מלימוד התורה, הוא רק מתגבר על ידי הזכות שלנו לדבוק בה, שהרי גם על הקישור של הנשמה בגוף אנחנו מברכים "ומפליא לעשות". האדם עטוף בפלאות לאין קץ, אולם הדבקות שלנו בתורה היא מעל לכל הפלאות האלה, שהרי היא קדמה לעולם, ועל ידה אנחנו דבקים באור האלוקי שלמעלה מכל גדרי העולמות. לכן אנחנו אומרים "אשרינו מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו". מפני שבאמת אין לנו כלי להכיל פלאות כל כך נשגבים, ואנו עומדים בענווה ובשמחה מול הטוב האלוקי שהשפיע עלינו כל זאת. יחד עם הצד האלוקי שבתורה היא מופיעה בכלים שכליים המובנים בדרגות שונות לפי חכמת הלומד

האם התורה היא אמצעי או מטרה? ואם היא אמצעי, מה המטרה?

התשובה היא כפולה: התורה היא מטרה, וכשמבינים לעומק את המטרה שלה, אפשר לראות בה גם אמצעי.

התורה היא מטרה מפני שהרצון האלוקי והשראת השכינה שורה בה ובלומדיה. הדבקות באלוקות המתגלה בתוך התורה היא המטרה הנשגבה והעליונה של כל הבריאה, וכל ירידת הנשמה למטה הייתה כדי שמתוך הריחוק נזכה להתקרב ולהידבק בשורש האלוקי. התורה היא המדבקת את הלומד ואת האומה כולה אל השורש האלוקי מפני שהיא קדמה לעולם, כמו שאומרים הפסוקים במשלי: "ה' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז".

 אלא שבעומק יותר, התורה היא אמצעי והמטרה היא דביקותם של עם ישראל בה' יתברך. ישראל קדמו לתורה, כשם שבן המלך הוא יקר ועליון יותר מכל המתנות היקרות שהמלך נותן לו.

ואף על פי כן אי אפשר כלל להפריד את האמצעי והמטרה, כי אין שום אפשרות להידבק בה' מלבד התורה. וכמאמר רבותינו שקודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא – חד הם.

איך מגיעים ללימוד תורה לשמה?

כשאדם זוכה להציל רבבות אנשים צדיקים וישרים שחיי כולם תלויים בהשתדלותו והתגייסותו, כל מנעמי עולם נראים בעיניו תפלים וחסרי טעם לעומת מלאכת הקודש שלפניו. כשאדם זוכה להכניס את בנו היחיד מתחת לחופה, הוא שוכח לאכול ואת כל הנאות החיים מרוב שמחה. וכשאנחנו מכירים שהתורה היא המחייה את כל העולמות, היא המאירה את כל העולמות, והיא זו שממלאת אותנו שמחה אין קץ, ומביאה אותנו לגאולה ולתיקון שלם, אין שמחה גדולה יותר ממנה. וזהו לימוד לשמה, לשמה של התורה שמקיימת, מאירה, גואלת ומשמחת את כל העולמות כולם.

בשביל להכיר ברוממותה של התורה, יש ללמוד על הערך העצום של התורה, של גילוי אור השם שבה, ולפתח את האמונה והדבקות בה' יתברך, שהוא נותן ערך ומשמעות לכל.

למה תורה עדיפה על תפילה?

התורה היא דבר ה', והתפילה היא דברנו שלנו – ואיך אפשר להשוות בכלל? דברי התורה באים מבית גנזיו של הקב"ה, ממקום שקדם לעולם, והם מבטאים את השלמות האלוקית של העולמות, סדר העולם כפי שהוא אצלו יתברך. התפילה מביאה את הצד האנושי ובדרך כלל מתוך מצוקה וחיסרון. ואף על פי כן, יש גם מעלה בתפילה שאין בתורה, והיא שהמצוקה גורמת למפגש עמוק מאוד, ולכן בתפילה אנו פונים אל ה' בלשון נוכח, מה שאין כן בתורה. לדעת חלק מרבותינו בדורות הללו יש בתפילה, שמשתפת את הדמות האנושית בקשר שבין הבורא לנברא, מעלה גדולה דווקא לקראת הגאולה השלמה.

 אף על פי כן, גם בדורותינו ודאי מעלת התורה שגבה מאוד מאוד. לעיתים התפילה עלולה ליפול למקום שבו הקשר הוא אמצעי להגיע למילוי הצרכים שלנו, ואילו על ידי לימוד התורה אנחנו מחדדים את מסירותנו והתרוממותנו לרצון האלוקי.

מדוע חז"ל החשיבו את לימוד התורה מעבר לכל דבר אחר, בעוד שבתנ"ך לא כתוב על אף אחד שלמד תורה?

טול מן האדם את שכלו – והרי הוא כבהמה. פעולות שאדם עושה באבריו אינן נספגות בתוך אישיותו כחשיבה, ולכן המשילו חז"ל את מעשה המצוות ללבושים ואת לימוד התורה למזון. לימוד התורה נמסך לחייו הפנימיים של האדם, והוא הקישור העמוק ביותר בין האדם לקדוש ברוך הוא. ואף על פי כן, דרגת הנבואה גבוהה עוד יותר בכך שהיא כוללת את כל חיי האדם במפגש בלתי אמצעי עם ה' יתברך. המעלה של הנבואה היא גילוי אלוקי ישיר, שליווה אותנו בכל ימי התנ"ך, והמעלה של החכם לומד התורה היא התגלות אלוקית מתוך שכלו של האדם. כך שהנביאים לא מספרים לנו על לומדי תורה, למרות שמצד עבודת האדם, תלמוד התורה נעלה מהכל.

האם אהבת התורה כשלעצמה, ללא אהבת ה', היא דבר ראוי או פסול?

מחד, לשון המדרש "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו מפני שהמאור שבה מחזירו למוטב" אומרת שהדבר ראוי, ומאידך אמרו רבותינו שישראל יצאו לגלות מפני שלא ברכו בתורה תחילה – כלומר, שלא קישרו את התורה לנותן התורה (מהר"ל).

החילוק תלוי בשאלה האם אדם שמרגיש רחוק רוצה את קרבת ה' ומניח לתורה להאיר בתוכו, לפעול בו מהפכה פנימית שתקרבו אל נותן התורה, או שהוא רואה בתורה חוכמה בעלמא, שאין כל צורך לבחון מיהו אשר נתנה.

התיקון לקלקול הזה הוא לכוון הרבה בברכות התורה ולעסוק בחלק האמוני והפנימי של התורה, שחושף ומאיר בפנינו  עד כמה אורייתא וקודשא בריך הוא חד הם.

החזרה על הלימוד משעממת אותי. איך מקבלים התלהבות מזה?

ראשית, לפעמים צריך לאזור כוחות ולמצוא עוז בנפשך להתגבר על חולשות בדרך, ולא להציב את השאלה האם אתה נהנה עד לב השמים בכל רגע כתנאי להתקדמות. לעיתים צריך לבקוע את החולשות ולמצוא את הטעם לא לפני שפועלים אלא מתוך הפעולה, וכמו שנוהגים לומר: "עם האוכל בא התיאבון".

יחד עם זאת, יש מקום ללמוד איך לחזור על הלימוד באופן מענג. העצה הראשונה היא לחזור כשזוכרים את החומר ולא כשהוא כבר נמחק והיטשטש מן הזיכרון, מה שיוצר כבדות במקום משיכה. שנית, החזרה לא צריכה להיות רק מילה במילה מתוך הספר, אלא כזו של שקלא וטריא בעל פה שאז היא רבת תועלת ופעמים רבות גם מענגת יותר. והדבר השלישי, המתאים לבעלי שכל יצירתי ומחודד כמו רבים מהלומדים בדורנו, הוא לא לחזור רק בשטחיות אלא מתוך הבנה והעמקה שמאפשרת לפגוש את הסוגיה באור חדש ומופלא יותר, כך שנתוודע אל מה שכבר הכרנו ממבט חדש שיגלה אורות נסתרים שלא חשפנו עד עכשיו, וזוהי מלאכה מענגת מאוד לאנשים כאלה.

אני יודע שזה חשוב, אבל החזרה על הלימוד משעממת אותיאיך מקבלים מזה התלהבות?

ראשית, צריך לדעת שכניעה לכל רגש שעולה בנו היא מידה שאינה טובה, לא בענייני העולם הזה ובוודאי לא בעבודת ה'. לפעמים צריך לדעת להתמודד עם עבודות שלא קל איתן, ולכן גם אם לא תימצא דרך להתלהב מהחזרות, המצווה והחובה בעינה עומדת. בחזרות יש שלוש מעלות עיקריות – בהירות, שייכות והעמקה. כשאדם לומד סוגיה בפעם הראשונה, כמעט אי אפשר שיראה את כל צדדי הסוגיה, וממילא אין לו בהירות מספקת. הכבדה זו מונעת את תחושת השייכות והעונג שבלימוד, וכשאדם חוזר וחש שהדברים מתבהרים לו, הוא נקשר אליהם באופן עמוק יותר. אבל מעל הכל, ככל שאדם משקיע בחזרה בהתבוננות ועיון שכלי ולא רק כשינון חיצוני, הוא מוצא בלימודו חידושים, "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", וחזרה כזו יכולה להלהיב עד מאוד.

באמת צריך לעשות מאה ואחת חזרות על כל לימוד? לא עדיף שאתקדם הלאה?

אם היינו יכולים – עדיף היה לחזור מאה ואחת פעמים. אלא שנתמעטו הדורות, ולצערנו אין בכוחנו לחזור כל כך הרבה פעמים, ולכן הורדנו מאוד את מספר החזרות. ועדיין הנושא צריך חיזוק גדול – בגלל שאם נדמה שלהמשיך הלאה יביא ליותר ידע ויותר קישור לתורה, זוהי טעות אופטית. החזרה קושרת אותנו באופן מעמיק והולך לסוגיה, וככל שנהיה קשורים בעומק יותר לסוגיות, כך ייפתח ליבנו גם בחלקים אחרים בתורה.

לאדם נראה שהחזרה תהיה קשה וארוכה כמו הלימוד הראשוני, והאמת היא שבדרך כלל זה לא כך. דבר שלמדנו באריכות, חוזרים עליו פעם שניה במהירות הרבה יותר גדולה, וככל שחוזרים יותר והבהירות מתחדדת, כך גם החזרה מתקצרת ולעומת זאת התועלת גדלה, מפני שהדברים נחקקים בקרבנו. לכן אומרים חז"ל "כל הלומד ואינו חוזר – כזורע ואינו קוצר". ואפשר לקשר זאת לכתוב "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", מפני שבלימוד אנחנו עוסקים בדבר זר שאינו ידוע לנו, ואילו בחזרה אנחנו עוסקים במה שכבר מוכר וידוע ויש פה קרבה ורינה. אשרי מי שזוכה לחזור הרבה על לימודו.

התחלתי ללמוד בישיבה, אבל אני מרגיש שהתורה שאני לומד לא מעניינת אותי

העניין בלימוד התורה אינו תנאי ללימוד, שהרי כשעמדו בני ישראל על הר סיני הקדימו נעשה לנשמע, ולא התנו קודם כשאר האומות "מה כתיב בה?". מעלתם הגדולה היתה שהם רצו לדבוק בתורה בלי התניה והיכרות מוקדמת, ועל כך זכינו שמלאכי השרת נתנו בראשו של כל אחד מישראל שני כתרים. אף על פי כן אנחנו רוצים גם להבין, לספוג את הדברים ולהזדהות איתם, ולכן אחרי ה'נעשה' הוספנו גם 'נשמע'. העצה של רבותינו היא שילמד אדם במקום שליבו חפץ, ומכיוון שהתורה רחבה מני ים ועוסקת בכל צדדי החיים, בוודאי אם תחפש – תמצא את מה שליבך חפץ בו. וכמובן שראוי גם להתפלל על כך, לשפוך את נפשך בפני ה' יתברך, אב הרחמן, שיחוס עליך ויקצר את הדרך לדבקות בתורה הקדושה.

למה לפעמים אני ממש נהנה מהלימוד ולפעמים מיואש וחסר חשק?

המחשבה שהאישיות היא חפץ דומם שעומד על מקומו ולא זע ולא נע היא מוטעית בדרך כלל, ורק מעטים האנשים שהשלווה הפשוטה היא מנת חלקם בלא עליות, פניות ומורדות משמעותיים. רוב חיי האדם דומים לים שסערות פוקדות אותו בדרגות שונות, וזו נחלתנו – לעבוד את ה' בפנים רבות ומגוונות.

רבי מנחם מנדל מקוצק שאל, מדוע אומרת התורה "והיו הדברים… אשר אנכי מצווך היום על לבבך", למה לא "בתוך לבבך"? והשיב שמפני שהלב הוא ים סוער הוא אינו תמיד פתוח, עלינו לשים את אהבת ה' על הלב, וברגע שהוא ייפתח – האהבה תיפול לתוכו. עלינו להיות כמו רב חובל שיודע להשיט את ספינתו במים רדודים ועמוקים, בסערה ובשלווה, וללמוד איך כל השעות הן שערים שונים להגיע דרכם לא־ל אחד.

לפעמים הנפש שלי לא מסוגלת ללמוד תורה, וזה מדכא אותי. ללמוד בכוח או לשחרר?

השאלה תלויה בהדרכה אישית, אך יש גם כללים שנכונים לכולם. מצד אחד אין ספק שמצוות לימוד התורה לא נועדה לדכא את האדם. אדרבה, בתשעה באב אנו אסורים ללמוד תורה מפני שהתורה משמחת לב, וכבר אמר דוד המלך שדברי תורה מתוקים מדבש ונופת צופים. אם איננו טועמים מתיקות זו, כנראה עוד לא זכינו להתקשר אליה במובן הנכון והאמיתי. לכן לעיתים הדרך הנכונה ביותר היא לחפש את האופן בו תוכל למצוא את החלק שלך בתורה, שיזכה אותך לטעום את מתיקותה. לעיתים זה לבחור בחלק מסוים בתורה ו"אין אדם למד אלא ממקום שליבו חפץ", ולעיתים אכן צריך להרפות ולעסוק בדברים אחרים, כי יש אנשים שתפקידם אינו בלימוד אינטנסיבי של תורה. ולעיתים דווקא על ידי שאדם מתאמץ ולא נכנע, הוא זוכה בסופו של דבר לפריצת דרך וטועם את המתיקות שהסתתרה מפניו. וכדאי להתייעץ עם תלמידי חכמים באופן פרטי.

לפעמים הנפש שלי לא מסוגלת ללמוד תורה, וזה מדכא אותי. האם ללמוד בכוח או לשחרר?

השאלה היא שאלה עדינה מאוד, משום שהמחשבה שהתשובה נמצאת באחד מהצדדים לבדו מטעה מאוד. להשתמש רק בכוח – ודאי לא מועיל, ויחד עם זאת רק לשחרר – לא מביא את התועלת הרצויה. זוהי התמודדות עמוקה שדורשת לימוד תמידי ללא הרף.

פעמים רבות גם שיחות עם חברים ועם מורי דרך עוזרים ללבן לעומק את הסוגיה. ואחד הדברים החשובים ביותר הוא להבין שהתשובה אינה רק כן ללמוד או לא ללמוד, אלא גם בעיקר מה ואיך ואיפה וממי ומתי ללמוד. מפני ששינויי הגוונים יכולים לתת בידינו מפתחות רבים ביותר להתרומם מהמבט השטחי הבינארי של או-או, ובכך טמונה כל ההצלחה

אם אין לי חשק ללמוד, האם כדאי לנסות בכוח או להרפות קצת?

לעתים נכון להתאמץ, לעתים נכון להרפות, וחשוב שאדם יכיר את עצמו וישער מה יהיו התוצאות של כל בחירה. ומי שאינו בטוח, יתייעץ עם רבותיו או עם מי שראוי להדריך בשאלות כאלה על פי היכרות אישית.

אבל יש גם דרך שלישית: אמרו רבותינו "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ", וכך רואים שבאמת יש מקומות שלעת עתה אין בהם אותו חפץ, אבל ממוצא דבר אתה למד שנכון לחפש ולבקש את המקום שבו כן נמצא החפץ. ומכיוון שהתורה רחבה מיני ים ומקצועותיה רבים: בהלכה ובאגדה, בעיון ובבקיאות, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, ואין קץ לעושר דבריה, אם אדם רוצה בה – בוודאי ימצא את המקום שבו יש לו חפץ ובו יוכל ללמוד ביתר שאת ויתר עז ממקומות אחרים. וגם שם עליו לעשות זאת בהתאם ליכולותיו ולא לתבוע מעצמו מעבר למידה ולגרום נזק, אך גם לא לתת לרפיון ידיים להשתלט עליו ולהחליש אותו מלהיות מואר באורה של תורה כפי מידתו.

אני לומד כל בוקר תורה, אבל לאחרונה אני ממש מחכה שהזמן יעבור. האם באמת "פעם אחת בצער" עדיפה על מאה שלא בצער?

הפשט של "פעם אחת בצער" הוא לאו דווקא מתוך ציפיה שהזמן יעבור, אלא מתוך עניות וייסורים חלילה. ואף על פי שיש בכלל זה גם מאמצים מתוך קושי, בוודאי אין זה לכתחילה. להפך, צריך לשמוח ולהתענג על התורה, כמו שאנו מתפללים בכל יום: "והערב נא את דברי תורתך בפינו".

העצה הנכונה היא לחפש דרכים ליהנות מן הלימוד, כך שנרצה להמשיך עוד ועוד ודברי התורה יהיו מתוקים ונחמדים לנו מזהב ומפז רב. כדאי לבקש עצות מרבותיך, מחבריך או מספרים, איך למצוא את מתיקות התורה כפי שהיא מתאימה לך. וכבר כללו רבותינו כלל גדול, שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. ונכון שאין הכוונה לחשק רגעי שממלא איזה צורך זמני, אלא בחפץ קבוע ועמוק המתאים לאישיות בצורה רחבה ועמוקה. ובכל זאת, הכלל הגדול הזה הוא השער והמפתח להאהיב את התורה עד שנרצה להוסיף בה עוד ועוד.

האם אני צריך לחפש לעצמי הצדקות כשאני עושה דברים שלא קשורים לתורה? מצד אחד "והגית בו יומם ולילה", מצד שני זה יכול להפוך למועקה נפשית.

"והגית בו יומם ולילה" אינו בא ליצור מועקה נפשית, אף כי מועקה זמנית שהיא תופעת לוואי שולית מהתגדלות והתפתחות קיימת אפילו במקצועות חול, וקל וחומר שהיא כדאית מאוד מאוד בהתגדלות בתורה. אבל יש להיזהר מלהגיע למצב שהיגיעה גורמת לשמחה לדעוך.

ראוי להכיר את דברי הט"ז (טורי זהב) שדרש דברים נפלאים על הפסוק "רב לכם משכימי קום מאחרי שבת, אכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא", שעניינם שתי דרכים ללמוד תורה:

"יש תלמידי חכמים מנדדין שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה, ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה כדי שיהיה להם כוח החזק וזריזות לב לעסוק בתורה. ובאמת יכול ללמוד בשעה אחת מה שזה מצטער ועוסק בשני שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשווה. על כן אמר 'שוא לכם', דהיינו בחינם לכם שאתם מצטערים ומשכימים בבוקר, ו'מאחרי שבת' בלילה וממעטים שנתם, זה בחינם, כי 'כן יתן ה' לידידו שינה' – דהיינו, מי שישן הרבה כדי שיחזק מוחו בתורה, נותן לו הקדוש ברוך הוא חלקו בתורה כמו אותו שממעט בשינה ומצטער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה" (אבן העזר כה, א).

אבא שלי רוצה שאלמד איתו, אבל לפעמים זה משעמם. האם אני חייב?

ראשית, לכל אדם יש חובת לימוד תורה, והיא שקולה כנגד כל המצוות, "ותלמוד תורה כנגד כולם". יתר על כן, מצווה על האב ללמד את בנו תורה, כמו שכתוב "ושיננתם לבניך". ולכן מצווה רבה וגדולה מקיים האב כשהוא לומד איתך תורה.

אלא שלפעמים פער השפה ופערי הדורות בין האב לבנו מקשים על מציאת הדרך הנכונה שתתאים ותטעים את הלימוד לשניהם. ולכן הדבר הנכון הוא לדבר על כך עם אביך, אלא שהתנאי לכך הוא שתמצא עצה כיצד לעשות זאת באופן שלא יעורר כעס, קפידה ומתח אלא יביא לקשר עמוק יותר. אפשר לפעמים לעשות זאת בעזרת אמא, ותמיד תמיד נכון להקדים את ההערכה על החלק החיובי של ההשקעה והאכפתיות שלו ושל הבנת גודל המצווה, שאנחנו משננים אותה פעמיים ביום, יותר מכל מצוות התורה. והלוואי ותימצא הדרך שתזכה ללמוד עם אביך ושהדבר יחייה וישמח את שניכם, ובוודאי זה ישמח את אבינו שבשמיים ויעלה נחת רוח נפלאה לפניו.

מה עושים כדי להתחזק בתורה?

דרכים רבות יש להתחזקות, וכל אחד צריך לבחון מה מחזק אותו.

כדאי לבחון בתשומת לב מה היו הגורמים שהולידו לימוד חזק בעבר, ולהרבות באותם הגורמים. יחד עם זאת יש גם עצות כלליות, והן הלימוד על ערכה ומעלתה של התורה.

יש מקום גדול להתחזק בברכות התורה ולשפוך נפשנו לפני ה' יתברך שייתן לנו ערבות ומתיקות בשעת לימודנו בתורה.

מעבר לזה, כשם שסביבה רעה משפיעה באופן שלילי, כך סביבה טובה משפיעה עלינו להתעלות ולהתרומם בעבודת ה'. כדאי לחפש מקום שבו לומדים בשמחה, בעונג ובחשק, בהתמדה ובמסירות, כדי שהאש הבוערת בלב חברינו תדליק גם אותנו.

אני לומד בישיבה ומרגיש שהמוח שלי אטום. מה לעשות?

אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים. גם אם כל ימיך יקשה עליך הלימוד, ההתמסרות וההשתדלות שלך יקרים בעיני ה', ומי שמקשה עלינו את הלימוד יודע לאמוד את מאמצינו. אנו מתקרבים אליו על פי מה שתלוי בנו, ולא על פי מה שאינו תלוי בנו.

אמנם, עניין הכישרון הוא דבר העשוי להשתנות עם הזמן, ובעזרת ה' כשתתאמץ יפתחו לך שערים רבים בהבנת התורה. מספרים על חלק מרבותינו שבראשית לימודם היה מוחם אטום ומפני מסירותם זכו ונפתחו להם שערי תורה.

הרב צבי יהודה זצ"ל סיפר שלמשפט "כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקימה מעושר" הוסיפה סבתו את האמרה ש"אין עני אלא בדעת".

מה אני יכול לעשות כדי לאהוב יותר את לימוד התורה ולשמוח בה?

 הראשון: "אין אדם למד אלא ממקום שליבו חפץ". כדאי לבחון האם אתה לומד את מה שמתאים לאישיותך וליכולותיך. אם לא, ייתכן וכדאי שתמצא חלק אחר בתורה שמתאים לך יותר.

לעתים כדאי גם לבחון האם אתה לומד מדמויות שתואמות את הצרכים שלך. אמרו רבותינו ש"אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו", ואולי רבנים אחרים יעוררו את החשק והשמחה שלך.

מלבד זאת, צריך גם ללמוד ולהעמיק להתבונן בערכה של תורה. כשאדם יודע שהוא עוסק בתורתו של מלך מלכי המלכים, שהעולם כולו עומד על לימוד התורה, שהלימוד מחייה ומאיר את כל העולמות, ושכל מילה של לימוד היא מצווה וזכות עצומה – על־ידי זה אדם שמח בלימודו והולך מחיל אל חיל.

איך קונים אהבת תורה?

 יש בדורנו הרבה תלמידי חכמים אוהבי תורה שהכרת פניהם בשעת הלימוד מבטאת את היותם מדושני עונג ממתיקות התורה. וכשנדבקים בהם, נדבקים גם באהבתם את התורה.

 בנוסף לכך, נכתבו ספרים רבים ועמוקים על מעלת התורה וטוב טעמה, וכשרוצים לפתח בנו אהבה הכלל ש"אין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ" נכון יותר מתמיד. כדאי לחפש מישהו מרבותינו שדבריו פותחים את לבנו ומעוררים אותו, להעמיק בדבריו ולשנן אותם הלוך וחזור.

ודבר אחרון – כשאדם עוסק בנושאים בהם לבו חפץ והוא לומד ומעמיק בתורה לפי ערכו, אחרי המעשים נמשכים הלבבות והוא מגיע לאהבתה.

איך הופכים לתלמיד חכם?

 אין מצווה בתורה להפוך לתלמיד חכם. יש גם סכנה בהגדרה הזו, מפני שתלמיד חכם זקוק לא רק למאמצים מודעים של האדם אלא גם למתנת שמיים. יש אנשים שמשקיעים את כל ימיהם בעמל תורה ולא זוכים להיקרא תלמידי חכמים, מפני שכישרונם לא מתאים לכך, אף ששכרם גדול. ואפשר שלעתים מעלתם, מצד עבודת ה' שלהם, גדולה אף מתלמידי חכמים שלא הוציאו לפועל את כישרונותיהם לפי הכוחות שנתן להם ה' יתברך.

המטרה האמיתית היא להיות שקוע בלימוד התורה כפי כוחך ויכולתך, בהתמדה שנמשכת כל החיים. ואם יזכה אותך ה' להבין את עומק עניינה של תורה ולשאת ולתת בדרכה בכישרון ובישרות, תזכה גם להיות תלמיד חכם. ואם לא, לא הפסדת – מפני שהמוטל עלינו הוא להשתדל להיות דבוקים בתורה, כל אחד לפי מידתו ולפי עניינו.

איך לא להתבטל מתורה ויחד עם זה להישאר שמח ונורמלי?

העצה הראשונה הבסיסית של רבותינו היא – "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ". עצה זו כל כך חשובה עד שאינה לא מנוסחת בלשון חיובית בלבד ואומרת: "לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ", אלא גם שוללת אפשרויות אחרות – אין אדם לומד אלא בחפץ לב. כאשר חפץ הלב שותף בלימוד, אנחנו שמחים מאלינו במצוות תלמוד תורה, ולא רק כפויים אליה מכוחו של הציווי, כפיה שיוצרת מתח ותסכולים. ואם לבו אינו חפץ – אין אדם לומד תורה.

בנוסף לזה, אדם צריך להתאים את הלימוד לכוחות גופו ונפשו, ולפתח את יכולותיו בקצב שאינו מערער את מבנה האישיות שלו. הלימוד מעבר לכוחות הסבירים הוא לעתים עצת היצר, הרוצה להתיש אותנו ולהרחיק אותנו באופן פנימי מאהבת התורה. כאשר אדם יפעל מתוך נאמנות והתאמה לכוחותיו, הוא יעלה מעלה מעלה בעזרת ה', באופן של מוסיף והולך.

אם "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", איך זה שיש אנשים שלומדים תורה ובכל זאת לא שמחים?

 חפץ יקר יכול ליפול על הרגל ולהכאיב, ומאכל בריא יכול לגרום לנזק אם אוכלים אותו בזמן הלא נכון.

ודאי שפיקודי ה' ישרים משמחי לב, אלא שבדור שלנו ההידבקות בתורה, ההקשבה לפיקודיה והיכולת להעמיק בלימודה נתקלים במסכים של תרבות זרה, של חברת שפע, של הנאות עולם הזה ושל סולם ערכים זר ומנוכר, השונה בתכלית מדרכה של תורה. לכן לעתים לוקח זמן עד שפושטים את תבניות החשיבה והלך הנפש של התרבות הסובבת וזוכים לטעום טעמה של תורה.

אם זוכים לכך באמת ובעומק, אזי כל עצמותינו עונות ואומרות שאמת גדולה אמר דוד המלך, והיא שפיקודי ה' ישרים, משמחי לב.

איך מסבירים את זה שהתורה היא החופש האמיתי?

אם נשאל נרקומן או אלכוהוליסט שעושה כל מה שמתחשק לו האם הוא חופשי, האם יוכל לומר שכן? ודאי שלא, שכן החופש הוא הנאמנות לעצמיות הפנימית העמוקה, הטהורה, האותנטית. מכור אמנם אינו חסר חופש חיצוני, אבל הוא חסר חופש פנימי. העדר השליטה בדחפים העמוקים שמציפים אותו לא מגיע אליו מבחוץ אלא מבפנים, מנפשו ומתכונותיו, והוא חפץ לצאת לחופשי מכבליו הפנימיים לא פחות ממה שחפץ לצאת לחופשי אדם שמשועבד על ידי זר.

חז"ל המשילו את הנשמה לבת מלך שאיבדה את דרכה ואדם אחד אספה לביתו וניסה לפייסה, אבל שום דבר ממה שהציע לה לא יכול היה ליישב את דעתה מפני שהיא בת מלכים. העולם הזה הוא כולו התמכרות אל המראה החיצוני. רק השיבה לעצמיות האלוקית של הנשמה, כפי שהיתה בבית אביה בנעוריה לפני שירדה לעולם, היא שיבה אל החופש. [2] 

איך מתמסרים ללימוד תורה כך שזה מה שארצה לעשות בזמני הפנוי?

 כלל גדול נתנו לנו רבותינו בעניין לימוד התורה – "אין אדם לומד אלא ממקום שליבו חפץ". יש באמירה זו ייחודיות, שכן אמירה זו לא מבטאת מסר חיובי אלא שלילי: לא מלמדים אותנו שהדבר לא מומלץ, אלא ש"אין אדם לומד". חז"ל כביכול אסרו לימוד כזה!

אהבת התורה מולידה תורה, אך תורה עצמה לא תמיד מולידה אהבת תורה. לכן אדם צריך לוודא שהלב נמשך אחר התורה, מפני שאחרת הלימוד עצמו עלול להוליד בו קוצר רוח וקושי. כשאדם לומד בחשק, התעניינות ואהבה, ממילא יימשך ליבו לעסוק בתורה גם בשעות שאינן בסדר הרגיל, והתורה תמלא את נפשו וליבו, ובעז"ה יבוא לרדוף אחריה כמי שמבקש את עצם החיים.

אני חושב הרבה זמן ללמוד משהו בחופש אבל לא מצליח להגיע לזה. איך עושים את זה?

ראשית, כדאי לבדוק שהנושא שאתה מבקש ללמוד הוא נושא שאתה אוהב. הזכרנו כמה פעמים את דברי רבותינו שאין אדם לומד אלא ממקום שליבו חפץ, ובייחוד כשיש לאדם קושי גדול להושיב את עצמו ללמוד. גם אם אלו דברים קלים או נעימים, תתחיל בהם ובעזרת השם עם הלימוד יגבר החשק ותרצה יותר ויותר.

 שנית, כדאי לרשום מראש מהו הזמן, המקום ואפילו מה ללמוד, משום שהערפל והטשטוש שנוגעים לכוונות מרפים מאוד את הידיים.

שלישית, כדאי לקבוע קביעות קצרה, ורק אחרי שהיא מתקיימת בהצלחה יש לבדוק אם אפשר להגדילה. הרבה פעמים אנו לוקחים משימה שהיא מעבר לכוחותינו, ודווקא השאיפה הגדולה עלולה להפיל אותנו.

ואחרון חביב – תקבע מראש איזה פרס אתה נותן לעצמך אם הצלחת, ואל תחסוך…

איך יתכן שאדם שלמד הרבה תורה "דעתו גסה עליו", התורה לא אמורה לתקן ולזכך אותנו?

 התורה היא לא רק סם חיים אלא עלולה להיות גם סם המוות. הנביא אומר "מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם? כי ישרים דרכי ה', וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". האדם הפשוט סובר שהתורה היא אור אלוקי עליון שפועל רק לטובה ושום רע לא יכול לצאת על ידו, אלא שעל זה אומר הנביא שצריך כאן חכמה עמוקה, ורק נבון יודע מהי התורה באמת.

דרכי ה' הם תמיד ישרים, אבל חלק מישרותם הוא לא לכפות על האדם לשנות את דרכו אלא רק להאיר אותו באור שמאפשר לו לעשות כן, ובתנאי שהוא שותף, אחרת התורה נעשית לו סם המוות. לכן אסור ללמד מי שאינו הגון ואינו מתכוון לקיים את מה שהוא לומד, לא רק מפני הפגיעה בתורה אלא מפני שהלימוד יפגע בו, כי התורה תיהפך לו לסם המוות. ובאותו חלק שהאדם לא ישתדל לתקן, הוא עלול למצוא שאף שלמד הרבה תורה, הוא נשאר בגסותו.

ואף על פי כן, לעולם ילמד תורה שלא לשמה כי מתוך כך יבוא לשמה, מפני שבדרך כלל לא ללמוד זו אפשרות הרבה יותר גרועה. וכפי שאמר רבי עקיבא: אם במקום חיותנו כך, במקום מיתתנו – על אחת כמה וכמה.

לפעמים אני לומד נושאים מסוימים בתנ"ך ובגמרא שגורמים ליצר להתגבר. יש עניין ללמוד אותם ולהתגבר או להתרחק מהם?

היתה מחלוקת בדבר בין רבותינו. יש הסוברים שצריך להימנע מכך ויש הסוברים שאדרבה, התורה נמשלה לאש והיא מטהרת, ודווקא על ידי לימוד של כל ענייני החיים מתוך מבט של קדושה, הנפש תזדכך ותתעלה. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אך גם התומכים בלימוד דברים אלו, אינם מתכוונים שיש ללמוד אותם בכל מחיר.

על מה שכבר למדת אל תדאג, כי התורה מגינה ומצילה, ובעזרת השם היא תזכך גם את הקשיים שעברת וגם הרבה מעבר לכך. ובנוגע לעתיד, כדאי להימנע ממה שאתה יודע שעלול לגרום לנזק.

שוטנשטיין, ביאור תניא ביאור לקוטי מוהר"ןהדור שלנו טיפש? לא מצליח להבין מה שפעם הבינו? האם יש סיכוי עדיין לחידושים או שאנחנו בשלב הסיכומים?

אנחנו דור שבו חלק רחב בחברה, ברוך השם, לומד בו תורה, הרבה יותר מבעבר. גם מי שלא צולל לעומק עד כדי שהשפה והניבים של כל הדורות הפכה לשפת האם שלו, מעוניין ללמוד, ורבים מהעוסקים בתורה נותנים את ליבם למלא את החסר בפנייה לציבור הרחב, יותר מאשר פעם.

חידושים אינם באים בהזמנה, וגם אי אפשר לצפות אותם מראש; לא תמיד הם גם נראים בעלי משמעות בטווח הקצר. אני מצפה לחידושים מופלאים, מפני שהגאולה הולכת ונרקמת, הולכת ומתפתחת.

האם רעיון ההתמדה בלימוד כל הזמן, על חשבון החיים, לא קשור לתפיסה חרדית מידי?

חס וחלילה! כל ישראל כולם מצווים להיות דבקים ושייכים לתורה, ולכולנו נאמר "והגית בו יומם ולילה".

רבותינו האריכו לבאר שאין קץ למעלת לימוד התורה ואמרו "תלמוד תורה כנגד כולם", ו"בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ומכרזת 'אוי להן לבריות מעלבונה של תורה'", ו"אין טוב אלא תורה" ו"אין חיים אלא תורה". רבותינו הקדושים שבכל הדורות לא נתנו שינה לעיניהם ולעפעפיהם תנומה, והיו משימים לילות כימים להגות בתורה ולהשתעשע בה, ומיעטו בעסק העולם הזה מפני אהבתה.

אלא שיש בזה דרגות לפי יכולת האדם, לפי צרכיו ולפי גודל רוחו. ואמרו רבותינו: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ו"רבים עשו כרבי ישמעאל – שאמר להתפרנס בדרך הטבע – ועלתה בידן".

ולמרות זאת: יקרה היא התורה, וכל אחד ואחד מישראל מצווה, לפי עניינו, למסור את נפשו עליה.  

תמיד יהיה לי ספק האם לא התאמצתי מספיק, אך מתי אני יכול לדעת שחלק בתורה באמת לא מתאים לי?

אין חלק בתורה שלא שייך לנו. "תורת ה' תמימה משיבת נפש": הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה משנן שכשהיא תמימה, שלמה – אז היא משיבת נפש. התורה היא עצם חיינו, וכולה מתאימה לנו. אלא שגם ההתאמה צריכה לבוא בהתאמה. כשאני אומר שחולצה מתאימה לי, אין זה אומר שאני יכול לנעול אותה על רגלי… יש חלקים בתורה שאותם אני מקיים ויש חלקים שאני רק לומד אותם, יש שהם גלויים לי, ויש שאני סופג את אורם על ידי אחרים. בפועל, כל אדם צריך לבחון איזה חלק מעורר בו יותר קרבת ה', איזה מביא אותו ליראת שמים, לדביקות ולקיום מצוות. וכדאי לכל אחד להתייעץ בשאלות מעין אלו עם רבותיו.

למה חייבים ללמוד בחברותא? מה לעשות אם יותר קל לי ללמוד לבד?

ראשית, אין חובה ללמוד בחברותא, רבים מגדולי ישראל למדו ולומדים לבד. ובכל זאת, יש בחברותא מעלה גדולה כל כך עד שאמרו חז"ל "או חברותא או מיתותא (מוות)". המעלה הגדולה היא החידוד והליבון של הסוגיה מתוך המשא ומתן. בדיקת הטענות של צד אחד על ידי הצד השני והצורך לשקול נקודות מבט נוספות מעשירות ומעמיקות את החשיבה.

ואף על פי כן, מי שיותר קל לו ללמוד לבד יכול לצאת ידי חובת לימוד בחברותא בלימוד דברי רבותינו הראשונים והאחרונים, שבעצמם פירשו את הסוגיה זה בכה וזה בכה.

עדיף למי שמצוי בתחילת דרכו הלימודית לשקול את צעדיו עם רבותיו, כדי שתמונה זמנית לא תטעה אותו.

האם חלק מההשתדלות של האדם בלימוד תורה זה לקחת ריטלין?

תלוי למי, שכן הדעות נחלקו בנושא. עולם הרפואה בחלקו הגדול ממליץ על שימוש בריטלין ומדווח על הצלחות, אבל קולות לא מעטים מספרים על קשיים גדולים ומחירים גבוהים. וכמובן שאינני מומחה בתחום ואיני יודע בצורה מדויקת מהן ההצלחות וההשלכות.

אצל מי שהמחירים בשימוש בריטלין אינם גבוהים והתועלת של יכולת הריכוז בלימוד התורה היא משמעותית, בוודאי שיש מקום להשתמש בכלי כזה, אם כי נראה שזו מידת חסידות ולא חובה גמורה במצב כזה. מצד שני, צריך לבחון את המחיר ששימוש בכדורים כאלה יגבה, את התועלת שיביא ואת הנטייה האישית – גם מצד ההרגשה הכללית כלפי שימוש בתרופות, וגם את אהבת התורה והרצון להרבות בלימודה אפילו אם הוא גובה מחיר. מתוך כל אלה ימצא כל אחד את דרכו.

אם התורה היא תרופה לעריות , איך זה שיש לי מחשבות כאלה בשעת הלימוד?

לעתים ישנה תרופה מצוינת שלא מסייעת לחולה מפני קשיים, כגון אי־יכולת ספיגה של הגוף. כך גם לא תמיד זוכים לספוג את התורה הקדושה בנפש האדם. וכשהתורה לא נספגת היא אינה מרפאת מהמחשבות הללו.

התורה היא התרופה בתנאי שאדם יהיה שקוע כל כולו בעומק חכמתה, עד שהעיסוק בתורה יענג אותו עונג מופלא; ואז באהבתה של התורה ישגה תמיד וממילא תסור ממנו מחשבת העריות.

בדורות שלנו אין זה דבר קל. ועל כך ראוי לומר, "אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם. אם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים". קשה להגיע למצב בו התרופה תיספג בנו כל כך עד שתסלק מאתנו כל בדל של תאוות אחרות.

מה זו דרך לימוד "רמז"? למה כמעט לא לומדים אותה?

הרמז מקשר בין דברים רחוקים. המישור של לימוד הרמז עוסק בעניינים שאינם כתובים בפירוש, והם כהררים התלויים בשערה. בשביל לומר דברי טעם במישור הזה צריכים להיות קשובים גם לנימים דקים ביותר ולקולות עדינים הסמויים מן העין ונמצאים במקרא.

בדורותינו, אין לנו יכולת לדייק דיוק מעין זה וכל נסיון לחקיינות שתעשה מעשה חיצוני של רבותינו אינו מכבד די הצורך את המעמקים שאצורים בתוך הכתוב. אף על פי כן לא נמנעו מכך לגמרי – יש לא מעט בדברי רבותינו עולם רמזים עשיר למדי, תורת החסידות מביאה הרבה רמזים מרחיקי לכת שלא באים להעמיד את הפסוק על פשוטו. וגם גדולים אחרים התבטאו באופן שקושר את רעיונותיהם ברמז דק.

הכל תלוי בגדלות הפנימית, בישרות ובסיעתא דשמיא של המפרש.

אם התורה כל־כך אלוקית, איך זה שיש כל־כך הרבה מחלוקות?

שתי תשובות נתנו ישראל לשאלתו של הקדוש ברוך הוא אם הם חפצים לקבל תורה, שתיהן עמוקות מאוד והן תומצתו למילים: "נעשה – ונשמע".

"נעשה" מבטא את הביטול שלנו בפני אלוקים ורוממותה של התורה, ואנו כמי שאין בו דעת או יכולת חשיבה, פשוט פועלים כפי שהוא צווה. בהשוואה לעומק האלוקי שבתורה, שום דעת אנושית אינה שוקלת מאומה.

התוספת "נשמע", מבטאת את הקבלה בכלי התבונה האנושיים ובגדרי השכל שלנו. מעלתנו הגדולה אינה רק בשייכות לשני העולמות, אלא גם בהקדמת ה"נעשה" ל"נשמע". ובכל זאת, ה"נעשה" שמחבר אותנו לאלוקיות שבתורה, דוקא הוא נמשך לתוך הכלים השכליים שלנו, אשר שייכים לעולם הריבוי, הגיוון, השוני והמחלוקת.

בתוך הריבוי שוכנת האחדות האלוקית, ועל כך אומרים חז"ל: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".[3] 

למה יש מחלוקות בין חכמים?

שתי מעלות יש לתורה – האחדות והריבוי, ואי אפשר לזו בלא זו. כשבא אותו גוי לפני הלל הזקן ושאל אותו כמה תורות יש לכם – הוא ענה לו שתיים, אחת אלוקית ואחת אנושית. "אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי", ובשתיים הכוונה לצד הריבוי שהולך ומתפשט עד בלי די.

מקור התורה אחד הוא, "כולם מרועה אחד ניתנו". אבל כשם שאנו נמצאים בעולם שצדדיו מרובים, כך התורה מופיעה בו בכל גוון מגווניו.

ולכן גם גילוייה מרובים עד אין חקר, וגם חכמיה שונים זה מזה. וכשם שפרצופיהם שונים מפני שהם בעולם הריבוי, כך גם דעותיהם שונות, והאורה האלוקית מופיעה בהם כעין קרן אור,

שמשתברת לצבעים שונים דרך כלים שונים.

איך זה הגיוני שיש שבעים פנים לתורה? הרי יש רק אמת אחת.

שאלה זו נוגעת לשאלה עמוקה מאוד-מאוד שעסקו בה כל מעמיקי ההתבוננות בדעת אלוקים, והיא: כיצד יוצא הריבוי מן האחד? כיוון שהקב"ה הוא אחד פשוט, איך יתכן שיוצא ממנו עולם הריבוי? 

למרות עומקה של השאלה, נאמר במילים פשוטות שדווקא אחדות שמנוגדת לריבוי איננה אחדותית לגמרי. האחדות הפשוטה באמת לא "נבהלת" מהריבוי, אלא מכילה גם אותו באחדותה המופלאה.

לכן, כשהאמת של האחדות האלוקית יורדת לעולם הריבוי, היא מתגלה בו על פי צביונו ואופיו – בריבוי פנים, ובכל חלק מתגלה נקודת האחדות שמחיה את אותו חלק. לכן אומרים רבותינו "הללו מטהרין והללו מטמאין, הללו אוסרין והללו מתירין, אלו ואלו דברי אלוקים חיים – כולם מרועה אחד ניתנו". 

איך יודעים איזו דעה נחשבת בתוך שבעים הפנים של התורה ואיזו לא? איפה עובר הגבול?

 זו שאלה עמוקה מאוד, ופעמים לא מעטות נתונה במחלוקת. לומר על פנים בתורה שהן אינן תורה – יש בכך חילול הקודש, ובדרך כלל גם ביזוי תלמידי חכמים. מצד שני, לומר על דעות שאינן חלק מהתורה שהן כשרות, הרי זה לערבב מינות ואפיקורסות בתוך אמונתנו.

בדרך כלל, ככל ששאלה גדולה יותר, כך אנשים גדולים יותר צריכים לעסוק בפתרונה. שאלה זו, הקובעת 'מי בפנים' ו'מי בחוץ', נתונה דווקא לגדולי הדורות שמבינים את עמקי התורה ויכולים לסמן אלו פירושים יוצאי דופן הם עדיין חלק מהתורה ואלו חצו את הגבול ונמצאים מחוצה לה.

במקום להתייסר בניסיון לקבוע כללים בעניין, על כל אחד לפנות לרבו, ובעיקר לאחד מגדולי הדור שהוא הולך על פי הדרכתו, כדי להכריע בשאלה קשה ומורכבת מעין זו.

"אין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורה". למה?

יש חירות שהיא שחרור מעניינים חיצוניים אך בסופה נשאר האדם כבול בכבלים פנימיים, ויש חירות שמשחררת מאזיקים פנימיים.

דוגמה לדבר: תרבות המערב. אמנם היא השתחררה משלטון טוטליטארי, אך דווקא השחרור החיצוני גרם לשעבוד לתאוות שפלות כמו ממון, אלכוהול, אכילת יתר, סמים ושאר מרעין בישין. האם מי שחי בתרבות נהנתנית הוא בן חורין? במובן החיצוני – כן, אך במובן האמיתי נדמה שהוא משועבד יותר.

לעתים נראה שהתורה משעבדת את האדם, אולם האמת שהיא דווקא משחררת אותו מיצריו ומכל שעבודי העולם הזה. אין לך בן חורין אלא זה שעוסק בתורה, מפני שהיא היסוד האלוקי של העולם כולו. רק התורה יכולה להטעין את האדם בחופש אלוקי.

התחלתי ללמוד בישיבה תיכונית אבל אני בכלל לא נמשך לגמרא. איך להמשיך?

 בעיית הקשר ללימוד הגמרא היא לא בעיה אינטלקטואלית או חוסר כישרון אלא בעיה אמונית. נפשנו מתמרדת ושואלת "וכי מה אכפת לי ממי שהחליף פרה בחמור, ומה אכפת לי מהלכות אם לא אהיה פוסק שעוסק בהן באופן מעשי?".

ההנחה היא שלימוד התורה הוא רק כדי שנדע מה לעשות בלבד, ובאמת אין הדבר כן – אנחנו לומדים את התורה מפני שהיא דבר ה' ואור אלוקי שלמעלה מכל גדרי העולם הזה, ואם על מצווה רגילה אומרים שכל העולם אינו מספיק כדי לתת לה שכר, קל וחומר לתלמוד תורה שכנגד כולם. אם יכנסו לכיתתך ויאמרו שמי שידע על בוריו את הדף בגמרא יקבל שלושים אלף שקל, כל התלמידים ידעו אותו ורובם הגדול גם יהנו מכך. השאלה הגדולה היא האם הגמרא היא בעלת ערך אלוקי וטובה יותר משלושים אלף שקל ואלפי זהב וכסף, או שבעצם אינני מאמין שעל ידי הלימוד אני באמת דבק בה' יתברך.

למה לומדים כל כך הרבה גמרא?

את התשובה הטובה ביותר לשאלה הזאת קיבלתי מאבי מורי, כאשר שאלתי אותו על כך בהיותי נער. הוא ענה לי: "אני לא מבין את השאלה בכלל! הלא הגמרא היא היהדות!" הוא הוסיף ואמר: "התנ"ך הוא המקור האלוקי של היהדות, תורת הסוד היא העולם הפנימי של היהדות, ההלכה היא ההשלכה המעשית של היהדות, אבל היהדות – זו הגמרא!". ואת זה הוא ענה בתור רב שמלמד את החלקים האמוניים והפנימיים של התורה.

הגמרא היא אוצר שמכיל את הליבה של תורה שבעל פה ושל חכמת ישראל. הכל כלול ובלול בה, המקור האלוקי מאיר בקרבה, הפנימיות שורה בה, ההלכה יונקת ממנה והיא ואוצרת בקרבה את הרוח של האומה הישראלית לכל דורותיה.

עכשיו נראה אותך מתאפק מללמוד…  

מה יוצא לי מזה שאלמד גמרא? הרי בסוף ההלכה לא כתובה שם

אבי מורי ע"ה לימד בחייו בעיקר את תורת החסידות, ולמרות זאת מבין כל רבותיי ששאלתי אותם שאלה זו, את התשובה הנפלאה ביותר קיבלתי ממנו. הוא התפלא מאוד על השאלה, הרים את גבותיו ואמר לי: "מה פירוש? הגמרא היא היהדות". וכששאלתי, וכי התנ"ך זה לא היהדות? ענה לי: "התנ"ך זה המקורות האלוקיים של היהדות". והשולחן ערוך? "זה ההשלכות ההלכתיות של היהדות". והזוהר הקדוש? "זה הפנימיות". והראשונים? "זה הפירוש". וכן על זו הדרך, אבל היהדות – זה ש"ס בבלי.

ומדוע? שאלתי. מפני שזוהי היצירה של העם היהודי בתור עם שכולו מגובש, מאוחד ומסכים לדבר אחד. אמת, גם המשנה המופלאה של רבי יהודה הנשיא היא חלק מהתהליך שהביא את כל עם ישראל לחנות תחת קורת גג אחת, אבל היהדות המשיכה להתפתח, ונחתמה על ידי רבינא ורב אשי בש"ס הבבלי, שכולל עימו גם את התלמוד הירושלמי שנחתם על ידי רבי יוחנן. ומשם והלאה כבר התחילו ישראל להתפזר ולא היו שפה אחת ודברים אחדים המוסכמים על הכל. ולכן התלמוד הוא המכנס את כל ישראל עד עצם היום הזה למקום אחד, שהוא שורש כל הפסיקה, כל התורה, כל הפנימיות – הכל מתומצת שם וסובב סביבו. אשרי מי שזוכה להידבק בדפיו, בתנאיו, באמוראיו ובהשראת השכינה המופלאה שבו.

מה מעלת הגמרא על חלקים אחרים של התורה, למשל הלכה ואפילו חומש?

 ההלכה היא ההשלכות המעשיות של היהדות. התנ"ך הוא המקור האלוקי, תורת הסוד היא הפנימיות, אבל היהדות היא הגמרא. לאחר שקיבלנו את דבר ה' בכל ימי הנבואה, ומה שנצרך לדורות התכנס בעשרים וארבעה ספרי התנ"ך, הלכה והתגבשה היהדות שבתוכנו. תרבות של עם, הזהות של מה שקלטנו, ספגנו, הטמענו והפרחנו מכל דברי ה' יתברך.

במשך מאות רבות של שנים הדברים הלכו והתפתחו עד שהתגבשו בצורת הגמרא. ולאחר שרבינא ורב אשי חתמו אותה, כל הבאים אחריהם יונקים מדבריהם, מנסים לעמוד על כוונתם, מפרשים כיד ה' הטובה עליהם, ומכוונים את דרכם של ישראל על פיה. אבל – כולם כולם מחויבים למה שנחתם בה, ולכן היהדות היא הגמרא. וכל האוחז בה, אוחז בביטוי המלא ביותר של הנשמה העצמית של עם ישראל.

למדתי גמרא כמה שנים אבל אני לא אוהב את זה. יכול להיות שהתיקון שלי הוא ללמוד משהו אחר?

את המימרה הזו מן הגמרא, שהזכרנו פעמים רבות, אני מניח שגם אתה תאהב: "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ". אכן, השאלה במה אנו חפצים באמת אינה פשוטה. וכדי לא לטעות, כדאי להתייעץ עם רבנים מנוסים שגם מכירים אותך ויכולים לאמוד יחד איתך את הלימודים המתאימים לך, אבל כאשר מסתבר שלאדם יש חלק אחר בתורה, הוא צריך להתרכז בו.

בין חכמי הגמרא מצאנו כאלה שעיקר כוחם היה באגדה ואחרים שהתמחו בתחומים מגוונים. ואף על פי שלכל אחד צריך להיות קשר עם הגמרא, מפני שזהו הבסיס של היהדות, בכל זאת כמות וצורת הקשר תלויים בכל אחד לפי כישרונותיו ונטיותיו. כאשר אדם בוחן את עצמו לשם שמיים ביושר ומוצא שחלקו נמצא בחלק מסוים של התורה, אות וסימן הוא שהקדוש ברוך הוא רוצה שהוא יתמסר אליו.

התחלתי ללמוד בישיבה השנה. איך אוכל ליהנות יותר מלימוד הגמרא?

הבהירות היא תנאי גדול לשמחת הלב. כשסוגיה מטושטשת, ולא זוכרים טוב, היא גורמת למועקה. כשהיא חדה ובהירה, כשחלקיה משוננים היטב, מתווסף לה טעם ביתר קלות.

שנית, כשם שאין אדם לומד אלא ממקום שלבו חפץ, כך הוא צריך  למצוא את המתאים לחפץ לבו בסוגיה שהוא עוקבה, ובלבד שיכוון לבו לסוגיה ולא לסברות כרסו.

אחרון חביב, ככל שאדם מעמיק בערכה של תורה ובדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, וזוכה ללמוד אותה מתוך הבנה שהיא המאור הגדול שעל ידה חי העולם, ועל ידה האדם דבק בה' יתברך, ממילא הוא מתמלא שמחה בלי גבול.

אני מהגרועים ביותר בגמרא בישיבה שלי. בשביל מה לי כל המאמץ?

"אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים". אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו, הוא מבקש מכל אחד לתת את עצמו, את מה שבידו, ואינו תובע מאיתנו מה שאין ביכולתנו.

לא הכמות היא הנרצית לפניו יתברך, אלא דווקא הכוונה לשם שמים. לא ההתהדרות בידע של התורה ותחושת ההצלחה הן המבוקש על ידי ה' יתברך, אלא הדבקות בו על ידי תורתו הקדושה.

דווקא מי שנאלץ לחדד ולשנן לעצמו כי לא ההצלחה החיצונית מכריעה את מעלת עבודתו אלא ההתמסרות לעשות את רצון ה', פנוי יותר מפיתויי הגאווה המסיטים מהמטרה האמיתית. עליך לשמוח מאוד בחלקך, שאתה פנוי יותר מאחרים ללמוד תורה לשמה.  

אני משקיע כל כך הרבה בתורה, אז למה לא הולך לי כמו לחברים שלי?

המילים "הולך לי" מתייחסות מן הסתם לתפיסה, זיכרון, הבנה וחידוש בתורה. כל אלה ודאי בעלי חשיבות גדולה, אבל למרות כל המעלות שבתכונות הללו אין הן העיקר בקישור אל התורה הקדושה. העיקר הוא ההשקעה, ולדבריך דווקא בזה אתה זוכה למעלות גדולות. כבר אמרו רבותינו "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים", כלומר שאין הריבוי עיקר, לא בכישרון, לא בתפיסה ולא בחידוש, אלא בכוונה לשם שמיים.

שמעתי שהרב צבי יהודה היה אומר הסבר בשם סבתו על מאמר חז"ל "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני". והיתה הסבתא מוסיפה: "ואין עני אלא בדעת", כלומר שמי שעני בדעת אבל מקיים את התורה ומוסר נפשו עליה, הוגה בה באהבה ובחיבה, ורואה בה אור אלוקי גם אם האור נסתר מעיניו – סופו בעזרת ה' לקיימה מעושר של דעת, זיכרון וידיעה. ומספרים על כמה מגדולי רבותינו שבצעירותם היו מעוטי כשרון, ועל ידי השקעה רבה זכו שכשרונם התפתח ביותר.

בישיבה שלנו יש מבצע שמעודד ללמוד בזמן הפנוי. האם יש בזה בעיה? זה כביכול לא לשמה

אכן לימוד שלא לשמה איננו המעלה העליונה, אבל כבר אמרו חז"ל: "לעולם ילמד אדם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה". הדרכת רבותינו היא שלא ינסה אדם ללמוד רק 'לשמה'. מפני שגם אם נראה לו שהוא מצליח, בסופו של דבר הוא עלול לגלות שהדבר מחליש אותו. 

אם אתה רואה שעל ידי מבצעים כאלה אתה מתחזק, וכך הוא אצל הרוב הגדול של הנערים, בודאי שכדאי להתחזק בלימוד תורה ולא לחשב את ה'לשמה' שעלול למנוע אותך מלימוד. זוהי עצת היצר הרע, לתבוע תביעות גדולות לדרגה גבוהה מאיתנו, ועל ידי כך למנוע גם את החלק האפשרי שאדם יכול להתקדם בו. והעיקר הוא לראות מה מחזק בלימוד, ויחד עם זאת לחפש את הדרכים שעל ידיהן תזכה להתרומם ולהגיע מתוך כך ל'לשמה'.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

רוצים לשאול את הרב יהושוע שפירא שאלה?

כתבו לנו כאן

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן