בס"ד

"ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – האם אני באמת אשם בחטאים שלי?

אחד מיסודות אמונתנו הוא שהקדוש ברוך הוא נתן בחירה לאדם והוא זוכה לשאת באחריות על מעשיו ועל ידי כך להיות שותף לטוב שנוצר ממעשיו הטובים. ללא אמונה בבחירה החופשית אין כל מקום למצוותיה של התורה.

אף על פי כן, את דרגת האחריות ומשקלה איננו יודעים. יש אדם שמפני סביבתו ואופיו צריך להיאבק מאבק גדול הרבה יותר על מעלות שאחרים קונים בקלות. וכן להיפך. הכישלונות של כל אדם הם לפי מקומו ומצבו ועל כך אנו אומרים בתפילות הימים הנוראים: "אתה יודע סתרי עולם וחופש כל חדרי בטן. אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך", ואין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה.

אם "הרהורי עבירה קשים מעבירה",  עדיף לעבור עבירה?

וכי תוכל לעבור עבירה בלי להרהר בה? ודאי שאין הכוונה להקל ראש בעבירה, כפי שמשתמע משאלתך, וגם ברור שכשאדם עובר עבירה "בכלל מאתיים מנה", והוא ודאי הרהר בה.

לא בזה עסקו רבותינו, אלא בכך שהקומה הרוחנית הפנימית של האדם היא למעלה מן הפעולות, ובה הפגם עמוק, חריף ומכריע יותר. כדי להצילנו לא רק מן העבירות אלא גם מן השורש הרוחני שלהן, מהסיבה הפנימית שלהן, מלמדים אותנו חז"ל עד כמה השורש הוא רגיש ועד כמה הפגם מגיע אליו.

בבואנו לטהר את עצמנו לא נסב את תשומת לבנו למעשים לבדם, אלא נגייס את מיטב כישרונותינו לטהר את השורש, את המחשבה ואת העולם הפנימי שלנו.

האם יש מקום לנפילות מכוונות בעבודת ה' כשאני יודע שמשהו עלול להסתבך?

 חסידים היו אומרים בכעין בדיחות הדעת, שבעבודת ה' עולים ויורדים, מתרוממים ונופלים, ובלבד שהאדם לא ייפול מתחת ל'שולחן ערוך'. חס וחלילה, אסור לאדם לתכנן ולכוון את צעדיו באופן שהוא יעבור על ההלכה.

יחד עם זאת, הלב דומה לים ולא לסלע, ולפיכך הוא סוער וגועש, ואדם צריך לראות את מצבו נכוחה ולדעת שיש לו עליות וירידות, וגם שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. הציפייה להיות מושלם היא מעבר לכוחותינו. אנחנו משתדלים בכל ליבנו ויכולותינו לעשות אך את הטוב, הישר והרצוי בעיני ה' יתברך אך יודעים שלעולם לא נגיע לשלמות ושפגמים עלולים להיות לנו בכל צעדינו ודרכינו. לכן עלינו להיות מוכנים ומזומנים לשוב בתשובה על כל נפילה, אבל לכתחילה אנחנו רוצים לעשות רק את מצוות ה' על פי כל הנפסק בשולחן ערוך ובפוסקים.

מה עושים עם כל הצער שאני גורם לה' בנפילות שלי פעם אחר פעם?

עושים תשובה. אמר רבי נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן". כשם שאנו מאמינים בכל דברי התורה עד כמה מקלקל החטא, כך, ויותר מכך, אנחנו צריכים להאמין בדברי התורה שמלמדים עד כמה התשובה מתקנת.

וזאת משתי סיבות: האחת, מפני שכבר מעשרת הדיברות למדנו שמידה טובה מרובה ממידת פורענות אחת לחמש-מאות, שהרי על החוטאים נאמר "פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים", ואילו על עושי מצוות נאמר "עושה חסד לאלפים".

הסיבה השניה היא שתשובה איננה עוד פעולה ברצף הפעולות אלא היא כמעין נקודת ארכימדס שמהפכת את כל המעשים. לכן אפילו חטא אדם כל ימיו ועשה תשובה מאהבה ביומו האחרון, יכול גזר דינו להתהפך ברגע אחד מזדונות לזכויות, ולאחר שעשה תשובה הוא חוזר להיקרא רָע, אהוב וידיד לפני ה' יתברך.

בישיבה אני לומד הרבה, אבל בבית אני נופל למחשב, לטלוויזיה, ולכל מה שלא קשור ללימוד. איך אוכל להביא את הישיבה הביתה?

מדובר באתגר משמעותי מאוד. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו באופן שהסביבה משפיעה עלינו רבות. סביבה תומכת ומאירה באור של קדושה מדליקה אותנו לעבודתו יתברך, וסביבה שמציעה בפנינו את העולם הזה, על שלל גווניו המסנוורים, מקשה עלינו לעמוד בפיתוי. הדבר קשה שבעתיים כשאנו נמצאים בראשית פיתוח עולם הקדושה בקרבנו.

מלבד המאמץ שלא ליפול, העיקר הוא לנהל נכון את הזמן שקודם לניסיון. כדאי להרבות בקשר עם הישיבה, בחברותות ובשיעורים מחוץ לבית, ועדיף יותר ליזום ולארגן שיעורים כאלה לך ולחבריך שזקוקים גם הם, כנראה, לאותה עזרה.

בשאר הזמן לעסוק בפעילות אקטיבית וחיובית כמו ספורט, חסד, קריאה של ספרים איכותיים ובכל הדברים הטובים שלא יותירו פתח לנפילות. 

האם נכון לשתף את תלמידיי בנפילות שלי כדי שילמדו מהן?

השאלה היא מה הם ילמדו מכך: מצד אחד הם עשויים ללמוד שלמרות הנפילות אפשר להתקדם ולהתפתח, אבל מצד שני – שאפשר להיות מחנך וליפול; ואם כך, להיות תלמיד וליפול זה ודאי בסדר…

נכון שלצייר דמות של מחנך מושלם וחף מחסרונות זה גם לא אמין וגם לא מעודד להתקרב אליו, אלא מרפה ידיים. ויחד עם זאת, כבר אמרו חכמים "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" – שאדם לא יגלה את חטאיו ברבים מפני שיש בזה חילול השם. ואל תתמה על מנהג העולם שמשתף היום הרבה בחולשותיו, וזה מפני שהוא לא מכוון להתרוממות עליונה אלא ללגיטימציה של חיים רדודים, חומריים, שהיצר מקבל בהם מקום של כבוד.

אמנם אנחנו רואים שדווקא המרגוע שמגיע מקבלה עצמית, ואפילו של החסרונות, מאפשר איזו צמיחה טבעית אותנטית שעולה מאליה, ולעתים באופן הרבה יותר בשל ועמוק. ולכן הציבור עומד כמעט מדי יום ואומר "אשמנו, בגדנו", ומבטא ברבים את חסרונותיו. ואף על פי כן, בתרבות שבה אנחנו נמצאים הסכנה מרובה, והלגיטימציה לפשרנות שיש בהצגת הכשלונות היא גבוהה מאוד.

הדרך הנכונה בעיניי היא להגיד את הדברים בכללות, בדרך רמז ובענווה אבל לא בחדות ובפרוטרוט. יותר טוב לספר על התמודדות עם קשיים מאשר על כשלונות בשורה התחתונה. וכן על זו הדרך בכל מה שנותן חיזוק להתרוממות ועם זאת שומר שלא לגלוש לרפיון ידיים.

אם הייתי שותפה לדיבור לשון הרע, איך אפשר לתקן זאת?

ראשית, ללמוד הלכות לשון הרע – לשנן ולהטמיע אותן כדי שהדברים יעמדו בבהירות נגד עינינו וימנעו כשלון.

גם באופן סגולי, לימוד הלכה מטהר את האדם ומבחינה מסוימת מתקן את הפגם. שנית, אם מי שסיפרו עליו יודע ונפגע מכך, צריך לפייס אותו. בדרך כלל הוא לא יודע ולספר לו רק יגרום לו עוגמת נפש, ולכן עדיף להימנע מכך.

ובכל זאת, נכון יהיה להרגיש בעל־חוב כלפיו, לעשות לו טובה ולגרום לו נחת רוח בהזדמנויות שונות.

ובכלל להרבות טובה ושלום בעולם. דרכים לתיקון מפורט יותר על חטא זה ניתן למצוא בספר חפץ חיים, הלכות לשון הרע כלל ד' הלכה י"ב.

איך לעצור הידרדרות רוחנית?

במסכת חולין נאמר שאין מדמים את הטרפות זו לזו. הכוונה היא שהבריאות היא דומה, אבל המחלות הן מיוחדות, מפני שהן לא החוק הקבוע אלא הן היוצא-דופן. כשם שהדברים נכונים במחלות הגשמיות, כך הם נכונים גם למחלות הרוחניות. לכן כשאדם חולה הוא צריך ללכת לרופא ולא לנסות למצוא כלל אחד שכל המחלות מתרפאות על-ידו. היו ניסיונות בהיסטוריה לרפא את כל המחלות בעצה אחת, וכולם כשלו,

גם בענייני הנפש והנשמה צריך ללכת לרופא, כלומר לאדם מנוסה שיכול להזרים מים חיים ורעננים של קדושת התורה והיהדות באופן המתאים לקושי ולכאב המיוחדים שמאפיינים את ההידרדרות הזו. ברוך ה', הארץ מלאה אנשים מעמיקים ומאירים ובכל מקום אפשר למצוא עם מי להתייעץ.

בפתגם כתוב "העבר אין". האם אין חשיבות לעבר? האם אמורים להתעלם ממנו?

חלילה. לא זו הכוונה. הפתגם "העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף אין, דאגה מנין?" שאמר האבן־עזרא, מתכוון רק להסיח את האדם מן הדאגות. את כל היתרונות שיש בעבר אנו בוודאי לוקחים אתנו, לומדים ומתגדלים מהם. כל המצוות שעשינו מלוות אותנו גם בעולם הבא לנצח נצחים, וכמו שאומרים רבותינו, שבעולם הבא צדיקים יושבים, עטרותיהם בראשם ונהנים מזיו השכינה. זיו זה הוא האור שיוצא מן המצוות שקיימו בעולם הזה.

 אבל את הקשיים והייסורים שעברו עלינו בעבר, ושלעתים עדיין מלווים אותנו ואנו אוחזים בהם ללא הרף וללא צורך – צריכים לשחרר. חבל לסחוב אותם על גבינו אל ההווה.

אני כל הזמן נופל באינטרנט. יש לי סיכוי?

בוודאי שיש סיכוי. האמירה שאין סיכוי היא בעצמה מן האסטרטגיות היותר עמוקות של היצר הרע. יותר משהוא רוצה להפיל אותנו ברשתו, הוא רוצה שנחשוב שאין סיכוי. כשאנו נופלים זו נפילה חד פעמית, אך כשהוא גורם לנו להאמין שאין לנו סיכוי, הוא יכול לצאת לפנסיה ולהרוויח משכורת שמנה.

אכן, בנושא של נפילות באינטרנט, המאבק הוא קשה מאוד. חז"ל אמרו ש"לא העכבר גנב – החור גנב". ברוך ה' וזכינו שישנם אנשים שבמסירות גדולה הביאו לנו מוצרים איכותיים שאם משתמשים בהם בצורה נכונה הם חוסמים כראוי, ומונעים את הנפילות. עם זאת, יש דרכים לעזור גם למי שנפל ושקע, אך הדבר צריך עצה פרטית ולא מעל דפי העלון.

למדנו בגמרא על רבי יוחנן בן זכאי שבכה כי לא ידע באיזו דרך יוליכו אותו. ומה אנחנו