בס"ד

קרוב אליך ברשת

עבודת ה' מתוך רוגע ומנוחה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

על זאת יתפלל כל חסיד: "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני", ובוודאי עיקר עבודת השם נעשית מתוך מנוחת הדעת. ואדרבה, אומר מרן הרב קוק שאין שום אפשרות למנוחת הנפש אלא בדבקותה בה' יתברך, מפני שכל פגם בעבודת ה' ובדבקות בו יוצר קרע בין ההתנהגות החיצונית לבין העצמיות של הנפש. זהו הגורם לחוסר השקט וחוסר המנוחה של האדם, ועל כן
מקום מנוחתנו הוא רק באלוקים.

דוגמה לדבר הביא דוד המלך – שההילולא שלו בשבועות ודמותו יכולה לסמן לנו דרך בקבלת התורה – באומרו "כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי". מי שמתבונן בילד שסיים את סעודתו לאחר שאמו האכילה אותו וטיפלה בו רואה שאין דבר שמציק ומפריע לו, והוא מניח את ראשו במנוחת דעת מתוקה ורכה. שום דאגה וצורך לא טורדים את מנוחתו, שהרי הוא תינוק שכל צרכיו וענייניו
מוטלים על אמו ולא עליו. זוהי הדוגמה לעומק מנוחת הדעת שרק עובדי ה' הגדולים כדוד המלך זכו לה. אך כולנו מתפללים מזמירותיו של דוד וחפצים גם אנחנו להגיע לאותה שלווה, מתיקות ואותו בטחון גמור בה'.

למה חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה?


מפני שעומק החיבור והאחדות שבין הדוד והרעיה, החתן והכלה, מתגלה על ידיהם. התורה שבכתב היא תורה אלוקית שניתנה לנו משמיים והיא עליונה מכל ענייני עולם הזה. ויחד עם זאת, הקשו המלאכים על הקב"ה מדוע הוא נותן תורה לבשר ודם, אך הקב"ה רוצה לתת אותה דווקא לישראל עמו.
עומק הנתינה לא נועדה שתהיה לנו התורה כזרה מבחוץ, אפילו אם הזרות היא מפני אלוקיותה ועליונותה, אלא כדבר שחי מבפנים, חיי עולם שנטע בתוכנו. נטיעה שנותנת פירות מתוך המפגש שבין הדוד והרעיה בשעת לימוד התורה.
על ידי התורה נעשים הקב"ה וישראל אחד באופן הנפלא ביותר שאין אחדות כיוצא בה. כשמתגלה התורה בתוכנו, וישראל לומדים את התורה ומחדשים בה על פי דרך האמת מדעתם, חביבים הדברים אפילו יותר מהתורה כפי שהיא נמצאת עדיין בעליונותה, טרם ירדה להפרות את נשמות ישראל.

אני לומד כל בוקר תורה, אבל לאחרונה אני ממש מחכה שהזמן יעבור. האם באמת "פעם אחת בצער" עדיפה על מאה
שלא בצער?


הפשט של "פעם אחת בצער" הוא לאו דווקא מתוך ציפיה שהזמן יעבור, אלא מתוך עניות וייסורים חלילה. ואף על פי שיש בכלל זה גם מאמצים מתוך קושי, בוודאי אין זה לכתחילה. להפך, צריך לשמוח ולהתענג על התורה, כמו שאנו מתפללים בכל יום: "והערב נא את דברי תורתך בפינו".
העצה הנכונה היא לחפש דרכים ליהנות מן הלימוד, כך שנרצה להמשיך עוד ועוד ודברי התורה יהיו מתוקים ונחמדים לנו מזהב ומפז רב. כדאי לבקש עצות מרבותיך, מחבריך או מספרים, איך למצוא את מתיקות התורה כפי שהיא מתאימה לך. וכבר כללו רבותינו כלל גדול, שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ. ונכון שאין הכוונה לחשק רגעי שממלא איזה צורך זמני, אלא בחפץ קבוע ועמוק המתאים לאישיות בצורה רחבה ועמוקה. ובכל זאת, הכלל הגדול הזה הוא השער והמפתח להאהיב את התורה עד שנרצה להוסיף בה עוד ועוד.

אהבת את המאמר? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

רוצים לשאול את הרב יהושוע שפירא שאלה?

כתבו לנו כאן

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן