מהי ההגדרה של עבודת ה'
עבודת ה' היא ההתמסרות הנפשית לעשות את רצון ה' יתברך בלב שלם. באופן פרטי פירשו רבותינו את "ולעבדו בכל לבבכם" על עבודת התפילה, מפני שאין קירבה והרגשת נוכחות גדולה יותר מבשעה שאנו פונים אל המלך ואומרים לו "אתה".
באופן רחב יותר, שתי המצוות העיקריות שהן האש הפנימית הבוערת בכל המצוות הן אהבת ה' ויראתו. רבותינו דרשו שרמ"ח מצוות עשה מלאות באהבה ויראה עולות יחד נ"ר, "נר ה' נשמת אדם". ואף על פי שגם בתוך הרמ"ח אנו מונים אהבה ויראה, אמרו חסידים שגם את האהבה והיראה צריך לקיים באהבה וביראה… ענפים נוספים של העבודה הם השמחה וההודאה על כל הטוב האלוקי, ההתענגות על לימוד תורתו וקיום מצוותיו וטהרת הלב לקיים את כל אלה לשמו יתברך.
איך בונים בסיס בעבודת ה'?
יש דרכים רבות לעבודת ה', ואם בכל התורה אנחנו לומדים מרבותינו כלל גדול ש'אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ' – כשמדובר על עבודת ה' הדברים נכונים ביתר שאת, מפני שהם צריכים להתאים לדמות ולאישיות של הלומד.
שכן גם בלימוד רגיל, "מקום שליבו חפץ" אינו מה שמתחשק לי ברגע זה, אלא מה שמתאים לאישיותי באופן עמוק ולטווח משמעותי ולא רגעי. היישום של הדרכה זו בלימוד התורה, מצריך בדרך כלל דמות רבנית מנוסה שתלווה את ההתפתחות של האדם, וכך גם בענייני עבודת ה'.
מה זו מתיקות בעבודת ה'?
לישראל שבכו בראש השנה, אמר הנביא: "לכו אִכלו משמנים ושתו ממתקים, כי חדוות ה' היא מעוזכם". כלומר שבזמן החדווה יש ציווי להמתיק, ואפילו באופן הגשמי, את עבודת השם, וכך אנו נוהגים במצוות שמחת יום טוב ועונג שבת. אבל עיקר המתיקות איננה ברובד הגשמי אלא בתענוג הפנימי הנשמתי. וכמו שאנו שרים במילותיו הנפלאות של רבי אהרן הגדול מקרלין, "השבת נועם הנשמות, והשביעי עונג הרוחות ועדן הנפשות". כל אחד יכול להיזכר ברגעים של כיסופים אל ה' בשעות מרוממות ומיוחדות בחייו, ולהיזכר מהי מתיקות בעבודת השם.
אולם כשם שמתיקות של אהבה משפחתית לא באה במקום התמסרות ומאמצים אחד כלפי השני במשפחה, ולעתים גם כשקשה וגם כשאני פגוע, כך מתיקות בעבודת השם אינה במקום יגיעה. בדרך כלל דווקא ההתמסרות לעבודת ה' תוליד מתיקות יותר עמוקה. אל לנו לקדש דרך שמבליטה ניגודיות ומקדשת את המאבק בין המתיקות והעבודה. ניתן למצוא שבילים בהם המתיקות מלווה אותנו בשפע גדול לאורך המאמץ ללכת בדרכי ה'.
האם חיוּת בעבודת ה' זה דבר שנולדים איתו או שאפשר לייצר אותו?
כמו כל תכונה, תחושת החיות משולבת משניהם: יש יסוד מולד ויש עבודה.
האם הכישרון ל'קרוא וכתוב' הוא מולד? אין ספק שיש ילדים שיותר קל להם ללמוד 'קרוא וכתוב' ויש כאלה שיותר מתקשים. האם בגלל זה המתקשים צריכים להרים ידיים, או להרגיש שגם אם הם יעשו זאת בצורה פגומה זה בסדר? ודאי שלא. כיוון שזהו בסיס להתנהלות בחיים, גם מי שיותר מתקשה ללמוד צריך להגיע למטרה של ידיעת 'קרוא וכתוב' על בוריה.
כך גם בחיות בעבודת ה': החיות היא יסוד החיים היהודיים ויסוד כל התורה כולה. וגם מי שלא זכה למעלה מוּלדת גדולה בעניין הזה, יכול להיעזר בכלים שמספיקים כדי להגיע לאיכויות גבוהות. ומכאן ואילך, אין הדבר תלוי אלא בנו.
אני מרגישה שכל הדתיוּת שלי זה רק בגלל שגדלתי להורים דתיים. איך אני יכולה להיות שלמה עם הדרך שלי?
עצם שאלתך היא בשורה טובה, ואפשר לחלק אותה לשתיים: איך להעמיק בלימודי האמונה שלנו, ואיך למצוא טעם פנימי וחיות ואת שיתוף האישיות כולה בדבקות והתענגות על ה', על תורתו ועל מצוותיו.
בנוגע לשאלה הראשונה, הדברים כמובן תלויים באילו שאלות מטרידות אותך, וברוך השם שיש ספרים רבים שעוסקים בכל מגוון השאלות בתחומי העמקת האמונה, וגם דמויות רבות שאמונות על סוגיות אלו.
בנוגע לשאלה השנייה, הדבר נתון לבחירתנו, לחפש ולבקש איזה מקומות יכולים להדליק ולהחיות אותנו. כדאי לחפש ולהתקרב אל דמויות שמלאות אש קודש ונועם ה' מאיר בהן, לספוג מהן את הלך הנפש של קרבת ה' והמתיקות של עבודת ה' האמיתית. אני רגיל לחזור בשם אבי מורי ז"ל שדבקות היא 'מחלה מדבקת', ובנגיף הזה בהחלט כדאי להידבק.
האם אפשר לעבוד את ה' מבלי לקיים מצוות?
האם אפשר לחיות בלי לנשום? לתת צדקה בלי להוציא כסף? אין שום אפשרות לעבוד את ה' בלי לשמור את מצוותיו.
ההנחה שאולי מסתתרת בשאלה היא שהאדם יודע בעצמו מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממנו, והוא לא צריך שה' "יעזור" לו להבין מה צריך לעשות כדי לעבוד אותו. רבי יהודה הלוי העמיד את כל ספר "הכוזרי" על השאלה הזו וצייר את מלך כוזר כמי שעבד בכל ליבו ובכל נפשו את ה', ובכל זאת התגלה אליו מלאך ואמר לו "כוונתך רצויה בעיני הא-לוה אך מעשיך אינם רצויים".
בלי הגילוי שניתן לנו בתורת משה רבנו, לא היינו מסוגלים לפענח מהם המעשים הרצויים לפני ה'. משום כך, לפני קבלת התורה אמרו ישראל שתי מילים: "נעשה ונשמע". השמיעה היא ההפנמה של האדם לתוכו, והעשייה היא הביצוע רק מצד רצון ה' ולא מצד ההבנה שלנו. אשרינו שזכינו להקדים נעשה לנשמע. לולי היסוד הזה, התורה אינה אלוקית כלל ועיקר. רבותינו ביטאו זאת במדרש בשאלת אומות העולם, "מה כתיב בה?", שביקשו להבין מה כתוב בתורה כתנאי מקדים לקבלתה, ובדיוק בגלל זה לא קיבלו אותה. על כך מבקשים בפיוט, "רצוננו לעשות רצונך – כרצונך".
מה ההבדל בין קבלת עול מלכות שמיים לקבלת עול מצוות? הרי כשאני עבד, ממילא אני מקיים כל מה שהאדון אומר…
כשסבא וסבתא מגיעים להיפגש עם הנכדים אחרי תקופה ארוכה שהם לא נפגשו, אם בגלל מרחק ואם בגלל קורונה, והם מביאים להם מתנות יקרות שהם טרחו להתאים לכל נכד מעבר לציפיותיו – התגובה הנכונה של הנכדים מוכרחה לכלול שני דברים, ואי אפשר בלעדי אחד מהם: שמחה בסבא וסבתא ושמחה במתנה.
אך אם הם כל כך ישמחו במתנה, עד שיעזבו את סבא וסבתא וישקעו במשחקם ויתעלמו ממי שהביא להם את המתנה באהבה וגעגועים, זה כמובן נורא ואיום. אבל גם נכד ששמח כל כך לפגוש את סבא וסבתא ויתעלם מהמתנה ומהאופן המדויק שבו התאימו אותה ליסוד האישיות המיוחדת שלו, גם בזה יש התנכרות לאהבה שלהם. והנמשל מובן.
למה אי אפשר לעבוד את ה' בדרך שלי?
הקשר בין האדם לה' יתברך הוא קשר בין נברא מוגבל לבורא שלמעלה מכל גדר וגבול. האם המוגבל יכול להגיע אל הבלתי־מוגבל? ודאי שלא. איננו מסוגלים להגיע אליו בכוחות עצמנו, אנחנו מבקשים שהוא יקח אותנו ויביא אותנו אליו. זהו הסוד של נעשה ונשמע – אנחנו בודאי מבקשים שהתורה ועבודת ה' יתאימו לאישיות שלנו, אבל כדי שהחיבור עם ה' יהיה אמיתי אנו מקדימים שהכל יהיה על־פי רצונו וחכמתו המתגלים אלינו דרך התורה הקדושה.
הוספת "נשמע" לאחר המעשה כוללת גם את ההתאמה האישית לכל אחד.
האם יש שיטה מסודרת בעבודת ה'?
אם בני אדם היו מכונות במפעל, שיטה מסודרת הייתה טכניקה רצויה. אבל הדמות האנושית עשירה ורבת פנים כל כך, עם "רצוא ושוב" ועם גלים סוערים, כך ששיטה מסודרת אינה תואמת לה.
יש הרבה שיטות "מסודרות", שנותנות עצות לכיוונים שונים ואפילו מנוגדים. שיטות אלה נמצאות בספרי מוסר וחסידות, וכל אדם צריך לעמול הרבה כדי למצוא את הדרך שפועלת עליו בצורה הטובה ביותר. וכמו שאמר החכם באדם, "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'" – כמו מטמון, שהמחפש אחריו טועה וחוזר ומחפש עד שלבסוף מוצא, כך גם המפתח להצלחה בעבודת ה'.
האם עיקר עבודת ה' הוא בקיום מצוות או בדביקות רוחנית?
רבותינו ממשילים אדם שעושה מצווה בלא אהבה ויראה לעוף שאין לו כנפיים והוא לא יכול להתרומם כלפי מעלה. כלומר, המצווה אכן נעשתה, אבל ללא אהבה ויראה היא לא קישרה את האדם לה' יתברך.
הקישור למעלה תלוי באותן מצוות הלב, שגם הן חלק מתרי"ג המצוות, אשר מורות לאדם לתת את כל לבו ואת כל נפשו בעבודת ה'. "ולעובדו בכל לבבכם". אולם, ממשל זה עצמו אנו למדים על חשיבות ומעלת קיום המצווה כשלעצמה. ללא כנפיים, העוף יוותר על הקרקע כאבן שאין לה הופכין ולא יתרומם לשמים, למקומו האמיתי. אך למרות זאת, הכנפיים אינם החיים בעצמם. הדבר פשוט שעדיף עוף ללא כנפיים מאשר כנפיים ללא עוף. כך, לדוגמה, בקיום מצוות תפילין, האהבה והיראה ירוממו את מניח התפילין ויקשרו את נשמתו למעלה, אבל הדבקות האלוקית העמוקה נמצאת בעצם גופה של המצווה. ולכן, להלכה, מי שעשה מצווה בלא אהבה ויראה – יצא ידי חובה, אך מי שהיתה לו אהבה ויראה ולא עשה את המצווה – לא עשה ולא כלום. ואף על פי כן מצווה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה. נמצאנו למדים שלא לחינם קשרה התורה בין עצמותה של המצווה לבין אופן עשייתה באהבה וביראה.
האם זו מעלה או חסרון לעבוד את השם בלי לחשוב בכלל על שכר המצוות והעולם הבא?
לימדנו כבר מי שכל תורתנו ממנו, אנטיגנוס איש סוכו, שהיה גם נשיא וגם אב בית דין, שצריך להיות מהעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס אלא מתוך מורא שמיים; יראת הרוממות מפני גודל הטוב והשלמות האלוקית העליונה שאנחנו זוכים להידבק בה על ידי עבודתנו. יחד עם זאת, אין הכוונה שלא לדעת מאותו שכר. שהרי התורה מספרת על השכר, ואין בכל העולם די בשביל לתת שכר של מצווה אחת.
ידיעת השכר היא חשובה מאוד מפני שהיא מלמדת על גודל הערך של המצווה, ועל הטוב האלוקי שגנוז בה. ולכן לימדו אותנו רבותינו בהרחבה יתרה את גודל מתן שכרן של מצוות. שעל ידי כך האדם מבין את מעלתן.
ראיית השכר כסיבה בלעדית שרק בשבילה עושים את המצוות – זו בוודאי פחיתות גדולה, אך כסיבה נוספת לקיום מצוות זוהי מדרגה שרוב בני האדם אינם יכולים להתרומם ממנה לגמרי, וכידיעה על גודל ערך המצוות זוהי ודאי מצווה רבה וחשובה.
כשאני לומד מוסר אני כל הזמן נמצא במתח שאני לא מספיק טוב. האם ככה צריכה להיראות עבודת השם?
המנהג היום לומר שלא, אבל זה לא פשוט. מפני שלמתח הזה יש גם תפקיד חשוב ויקר מאין כמוהו, ואנו צריכים לשמור עליו מכל משמר במידתו הנכונה.
התחושה הפנימית שיש לנו לאן להתקדם, שאיפות עליונות ונשמה נשגבה שיש בה מספיק אור אלוקי כדי לפרוץ את הכבלים שעדיין מסובבים אותנו, הן דבר יקר שאין כדוגמתו. אבל הלקאה עצמית שגורמת יאוש ועצבות, ומפילה את האדם מטה מטה, גם ממדרגות שהוא כבר זכה להן, היא רעל לעבודת ה', מפני שהיא מציגה את כל המעלות שכבר זכינו אליהן כאילו אין בהן ממש. לכן העיקר הוא שמירת המידה הנכונה שתיתן לנו מצד אחד אופק נפלא לשאוף אליו בשמחה, יחד עם מניעת הדכדוך שמעקר את גודל השמחה על המצוות שכבר זכינו להן.
ועוד עצה אחת: כשאני עוסק במוסר, אני טורח להזכיר לעצמי פעם אחר פעם שהכוונה במילה "מוסר" היא להיות טוב. מפני שלעתים המילה מוסר משרה עלי מצב רוח לא נכון, אבל 'להיות טוב' זה מדליק ומגייס.
יש כל כך הרבה ערכים חשובים – לימוד תורה, גמילות חסדים, ישוב הארץ. איך יודעים מה הכי חשוב?
מי שלימד אותנו את הערכים האלה, לימד גם את הסדר שביניהם – נכון שלעתים הסדר נתון לשיקול דעת ולנטיות אישיות, כמו למשל השאלה האם להתמסר לגמילות חסדים או לתלמוד תורה – אבל רבותינו עסקו בשאלות הללו ממקורותיה של תורה.
הכל יודעים שחז"ל אומרים שתלמוד תורה כנגד כולם, שארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות, ושהתורה תחילתה חסד וסופה חסד, ועוד מאמרים רבים שמלמדים את המשקלים. ובפועל, כשיש לאדם שאלה לגבי הכיוון שבו הוא צריך לבחור, נכון להתייעץ עם רבותיו שיכוונו אותו לפי רצון ה' יתברך במשקל שבין הערכים הנפלאים הללו.
למה פעם הרגשתי את ה' והיום כבר לא?
הרגשת גילוי אור אלוקי היא זכות גדולה, אבל היא גם מונעת את ההשתדלות שלנו לעבוד דווקא מתוך מרחק, הסתר וחושך. כל בריאת העולם, מלשון העלם, הייתה בשביל שנבקש את האור האלוקי לעשות רצונו יתברך גם במקום ההסתר. שהרי אם הרגשת האור היא המדד, יוצא שכל העבודה היא מפני צורך אגואיסטי שלנו ולא למען שמו יתברך. דווקא בזמן שיש הסתר, העבודה לשם שמיים לעשות לו נחת רוח ולא לשם איזושהי הנאה, אפילו רוחנית, מתחדדת ומתעמקת.
יחד עם זאת, הקב"ה מלמד ומודיע לנו שכל עבודת ה' היא גם לטוב לנו, ולא נועדה להתמסרות שיש בה רק צער וחושך אלא להתמסרות שמגלה באופן נשגב את האור. על ידי עמלנו בזמן ההסתר, הקב"ה מאיר עלינו אור יקרות כפול ומכופל.
אני רוצה להיות צדיק! מה עושים?
קודם כל, צריך לדון האם הרצון הזה הוא טוב. ובאופן יותר מדויק: באיזה הקשר הוא נפלא ובאיזה הקשר הוא עלול להיות לרועץ. כי מצד הסגולה הפנימית אתה כבר צדיק, שהרי הפסוק אומר "ועמך כולם צדיקים". וגם עצם הרצון להיות צדיק הוא מדרגה חשובה, וכמו שאומר נחמיה: "החפצים ליראה את שמך". אבל אם אדם רוצה להיות צדיק כ'פלוני', הרבה פעמים הוא מטעה את עצמו ועוסק בחקיינות מזויפת.
למעשה, כדי להיות צדיק במובן שאליו אתה מתכוון צריך לשקוע בתורה ובהלכה, בספרי מוסר ואמונה, להתמסר בלב ונפש ללכת בהדרכת חכמינו. כשאדם רוצה להיות צדיק, הוא צריך להיות נאמן לנשמה המיוחדת ולהקשר ההיסטורי, התרבותי והסביבתי שהקב"ה שם אותו בתוכו, כדי להבין את כוחותיו, יכולותיו ואת הדרך שלו להיות צדיק. ואנו זקוקים גם למורי דרך, בשביל לא לטעות בין השבילים.
איך אני יכול לדעת אם אני עושה מספיק בעבודת ה'?
אם כוונתך היא "האם אני שלם בעבודת ה' שלי" – התשובה היא שלעולם לא תעשה מספיק. אך אם השאלה מניחה שאתה אמור לשמוח בעבודת ה', להרגיש קירבה ונעימות גדולה תוך שאתה עסוק בעבודתו ולימוד תורתו, אזי אדם שמתבונן על עצמו ביושר ובפשטות, ולא בדרישות בלתי מציאותיות, ומשתדל לעסוק באמת ובתמים בעבודת אבינו שבשמיים – בוודאי צריך לשמוח בזה.
שמחת המצווה היא הנשמה שבה. לשמוח בקרבת אלוקים, להרגיש בכל מצווה שאתה עושה נחת רוח לה' יתברך ומתקדש; אתה, סביבתך והעולם כולו.
יחד עם זאת, זכור היטב שיש לך עוד דרך ארוכה ואין סופית. מתוך כך תהיה לך שמחה כפולה, גם על מה שיש בידך וגם על האתגרים והאפשרות לעלות ולהתעלות עד בלי די.
יש דבר כזה עבודת ה' בחבורה? איך עושים את זה?
אחת מדרכי קניין התורה היא דיבוק חברים. במהלך הדורות היו חבורות רבות של עבודת ה', בהקשרים ובבתי מדרש שונים.
החבורה מעצימה את האיכות של עבודת ה' ונותנת לה תיבת תהודה. בחצרות החסידיות היו החסידים מאוגדים כחבורה אחת. לצערנו, לחלק מהציבור קשה כיום למצוא חבורות כאלה, מפני סיבות רבות וביניהן האינדיווידואליזם התרבותי שבו אנחנו שרויים, וכן מפני שלא בכל ציבור ההידבקות בצדיק, במובן החברתי, היא הדרך בעבודת ה'.
אף על פי כן, חבורות מתגבשות בצורות ובגוונים שונים, וחשוב לדעת שהנושא לא בא מאליו אלא נבנה בעמל גדול, כמו שאמרו רבותינו: "קנה לך חבר". כמו בכל קניין, צריך השקעה מרובה שלעתים נראית רחוקה מן היעד של דיבוק החברים, אבל ברבות הימים הפירות מתוקים.
מה ההבדל בין לעבוד את ה' כבן לבין לעבוד אותו כעבד? מה יותר טוב?
עבד עושה את פעולותיו ללא רצון פנימי וללא שייכות אישית, אלא רק מפני הפחד מן העונש. הבן, לעומתו, קשור בכל נימי נפשו לאביו והוא שותף אהוב וחלק עצמי מביתו של אביו וכל ענייניו. על כן, שגבה מעלת הבן הרבה למעלה מן העבד.
יחד עם זאת, מבואר בחסידות שדווקא קבלת העול הפשוטה של העבד, שעושה את מלאכתו ללא חשבונות אישיים, יכולה להגיע למעלה גדולה של "עבד נאמן". עבד כזה, שהדבר היחיד שנוגע אליו הוא עצם כבודו של המלך. מן הבחינה הזאת עולה מעלת העבד על הבן.
האם אפשר להיות עובד ה' מתוך רוגע ומנוחה?
על זאת יתפלל כל חסיד: "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני", ובוודאי עיקר עבודת השם נעשית מתוך מנוחת הדעת. ואדרבה, אומר מרן הרב קוק שאין שום אפשרות למנוחת הנפש אלא בדבקותה בה' יתברך, מפני שכל פגם בעבודת ה' ובדבקות בו יוצר קרע בין ההתנהגות החיצונית לבין העצמיות של הנפש. זהו הגורם לחוסר השקט וחוסר המנוחה של האדם, ועל כן מקום מנוחתנו הוא רק באלוקים.
דוגמה לדבר הביא דוד המלך – שההילולא שלו בשבועות ודמותו יכולה לסמן לנו דרך בקבלת התורה – באומרו "כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי". מי שמתבונן בילד שסיים את סעודתו לאחר שאמו האכילה אותו וטיפלה בו רואה שאין דבר שמציק ומפריע לו, והוא מניח את ראשו במנוחת דעת מתוקה ורכה. שום דאגה וצורך לא טורדים את מנוחתו, שהרי הוא תינוק שכל צרכיו וענייניו מוטלים על אמו ולא עליו. זוהי הדוגמה לעומק מנוחת הדעת שרק עובדי ה' הגדולים כדוד המלך זכו לה. אך כולנו מתפללים מזמירותיו של דוד וחפצים גם אנחנו להגיע לאותה שלווה, מתיקות ואותו בטחון גמור בה'.
אפשר לעבוד את ה' באמת ולא בשביל שאני אהיה יותר צדיקה?
אין ביד האדם לעבוד לשמה מעצמו, שהרי הוא משועבד לאינטרסים, תאוות ואנוכיות, ולמדנו ש"אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים". הדרך היחידה לצאת מעצמנו, מעבר לתפילות לפניו יתברך, היא התורה והמצוות, שהאור והסגולה הפנימית שבהן הן המאור שמשיב אותנו למוטב ומהפך אותנו לעובדי ה' באמת. זה מה שגילו לנו חז"ל באמרם: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה". ואיך יבוא מתוך שלאלשמה לשמה? מפני שהמאור שבה מחזירו למוטב.
ואף על פי כן, יש גם לימוד תורה שמכוון דווקא לנושא הזה ויכול לקדם אותנו, והוא לימוד המוסר והחלק הפנימי שבתורה, שעל ידו דבק האדם באור האלוקי ומתבונן בטוב של ה' יתברך מצד עצמו ולא מצד הרווח האישי שלו.
איך מתמודדים עם עייפות וחוסר חשק בעבודת ה'?
כדאי לעקוב אחרי עצמנו ולגלות אילו עניינים והקשרים גרמו לנו בעבר להתרעננות ולחיוּת, וללמוד מכך גם לעתיד.
מלבד זאת, מסייעת גם ההתבוננות במעלה של כל מעשה מצווה ועד כמה היא עושה נחת רוח לה' יתברך, מחיה את כל העולמות כולם, מביאה אור גדול ושפע ברכה לאדם ולכל האומה ומקרבת את הגאולה – כפי שהאריכו בספרים הקדושים בביאור מעלת כל מצווה ומצווה עד אין חקר.
הדבר השלישי הוא לימוד טעמי המצוות וחידוש בהן. התורה איננה עומדת במקום אחד, ולומדי תורה מחדשים אותה ולעיתים מגלים זוויות וצדדים שעד כה לא האירו להם, ועל ידי חידושי תורה זוכים שהתורה תתחדש בנו.
למה יש זמנים שאני מרגישה יותר קרובה לה' וזמנים שאני מרגישה יותר רחוקה?
יכולות להיות לכך מספר סיבות, ונמנה שתיים יסודיות. האחת – זה לא תלוי בנו. נפש האדם אינה בריכה שהמים עומדים בה אלא נהר שיש בו עליות וירידות, גלים ושינויים, וזה טבעה. אפילו על המלאכים אומר הפסוק "החיות רצוא ושוב", כלומר שאפילו אצל פמליה של מעלה יש תנודות, קל וחומר אצל האדם.
אחת התורות הנפלאות שלימד רבי נחמן מברסלב היא שצריך להיות בקי ברצוא ובקי בשוב, כלומר ללמוד איך להתנהל נכון בכל הקשר. ובניגוד לאינטואיציה, דווקא כשאדם עולה למעלה הוא צריך לדרוש מעצמו יותר ולא לנוח על זרי דפנה, וכשהוא יורד הוא צריך לחוש שהקב"ה קרוב אליו, אוהב אותו ורוצה בעבודתו גם במצבו.
הסיבה השניה היא בשל אירועים שעוברים עלינו: לפעמים בתוך הנפש וכתוצאה מבחירותינו – וכמו שאמרו חז"ל, "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה", כלומר שעבירה גוררת הסתר פנים ומצווה גוררת הארת פנים; ולפעמים באירועים חיצוניים, דברים טובים שמתרחשים מעוררים בנו אהבה והודאה לה', וזמנים מצערים יכולים להפיל את רוחנו. ועל כך אומרת התורה את העצה לאהוב את השם "בכל מאודך" – בכל מידה שמודד לך, הווי מודה לו במאוד מאוד.
האם עבודת ה' צריכה להיות ברדיפה ובמאמץ, או שאסור להישחק? מתי ואיך יודעים גם להרפות?
הסתירה שהצגת בין מאמץ לבין שמחת חיים, לרוב כלל איננה נכונה. כשאדם שמח, הוא מלא כוחות, וכשהוא מתענג הוא נוטה להתאמץ הרבה כדי להרבות באותו תענוג.
הסתירה שבין העמל והעונג היא חלקית בלבד. כשהיא אכן קיימת, צריך הקשבה, כנות ויושר וגם התייעצות עם מורי דרך אמיתיים, עובדי ה' מנוסים. אבל העיקר הוא לפתח את אותם המחוזות הרבים מאוד בהם ההתמסרות והנועם שלובים זה בזה.
בתורתנו הקדושה, ובכלל בעבודת ה', העונג והעמל קשורים עם עוצמות האישיות שלנו. הפעילות העשירה וחוסר הבטלנות מגיעות דווקא כשאדם עושה את שלבו חפץ, או אז, אינו יכול להרפות מלתת את כל כולו לאהבתו.
איך מצליחים להימנע משחיקה באהבת ה'?
הנפש שלנו איננה קבועה ודוממת, אלא מתחדשת ונובעת ללא הרף, היא בעצם מבקשת להתקדם ולהתעלות ולא לעמוד במקום אחד. לכן הריטואל של הרגל שחוזר על עצמו 'מייבש' אותה, מפני שהיא תובעת יותר.
פעמים רבות השחיקה בקשר עם המשפחה הקרובה עלולה ליצור קשיים מפני שאנחנו נוטים להכניס אותו למגירה של ה'מובן מאליו' – מובן מאליו שיש לי בן או בת זוג, מובן מאליו שיש לי הורים וילדים, והמובן מאליו הזה משכיח מאיתנו את נביעת החיים המתחדשים שיכולים להביא אושר עצום דווקא לקשר המשפחתי.
נטייתנו להחליף את הקשר עם ה' יתברך במסגרת של 'מובן מאליו' חריפה הרבה יותר, מפני שאין לנו מפגש נראה לעין איתו. ועל כן אנחנו צריכים להעמיק בלימוד העניינים המעוררים אהבה זו, ובתשומת לב לכל המאורעות שעוברים עלינו כמבטאים מפגש עם הטוב האלוקי ששופע עלינו בהשגחה פרטית. זו מלאכה שדורשת יצירתיות ותשומת לב מרובה כדי לחדש בה ולהעשיר אותה, כך שהיא תיגע במקום כזה שיגרום שלא רק שלא נישחק, אלא שעבודת ה' תיהפך לנקודת החיים המופלאה, העמוקה והמרגשת ביותר.
האם הקב"ה מקבל את זה שלפעמים אין לי כח לעבוד אותו?
תן לי לשאול אותך שתי שאלות:
א. האם רצון הקב"ה מאתנו זה שנהיה סחוטים?
ב. האם תינוק בעריסה מקבל את זה שלפעמים אין לאמא כוח לטפל בו?
ודאי שהקב"ה רוצה שנשמח בעבודתו, וממילא שהיא תתאים לכוחותינו. אלא שהחיים מלאים באתגרים, שנועדו לגלות בתוכנו אוצרות שאינם מופיעים אלא על ידי מאמץ, ואפילו מאמץ קיצוני. כאשר "אין לנו כוח", עלינו להקשיב בעדינות – לאור כל מה שאנחנו יודעים על החיים ועל רצון ה' – ולבחור בכל הכנות והישרות שאנו יכולים לגייס מתוכנו, האם עכשיו העת להתאמץ או להרפות.
למה יש לי עליות וירידות בעבודת ה'? אי אפשר להישאר יציב?
האסטרונומיה העתיקה סברה שמצבו הטבעי של גוף הוא מנוחה, ולכן צריכים גלגלים כדי לסובב ולהניע אותו. האסטרונומיה המודרנית חשפה שהתנועה היא המצב הטבעי, אפילו של דומם, קל וחומר של החי, ואפילו על המלאכים נאמר שהם נמצאים בתנועה של רצוא ושוב.
היציבות נדמית לנו כמתנה גדולה, אבל האמת שהיא מוות – החיים תוססים, זורמים ושוצפים כמו הלב שפועם ללא הרף בכל רגע ורגע. התנועה הכפולה של עלייה וירידה, רצוא ושוב, נובעת מכך שכל מעשה התקרבות לה' תמיד עשוי משני צדדים: מצדנו המתקרבים ומצדו יתברך. התנועה היא יציאה אל האור וחזרה אל עצמנו, והיא דופק החיים והעומק האמיתי שלהם.
איך אפשר לעבוד את ה' מהלב ולא 'כי צריך'?
ראשית, אין לשלול את ה'צריך'. זהו חלק מעבודת ה', ולכן נקראת כך המצווה – מפני שהיא מצווה עלינו, כשם שעבד עובד את אדונו כי צריך, ואף אם הוא עושה כן מכל הלב עדיין עומדת המחויבות בלב מעשיו. אדרבה, כשאנו עושים מכל הלב מתגלה הפן האנושי של התורה, אך כשאנו עושים 'כי צריך' מתגלה כי המצווה היא אלוקית.
הדרך לעשות את הדברים מהלב היא לתקוע את מחשבתנו ברוב טובות ה' עלינו: שהוא דואג לכל מחסורנו בגופנו, בנפשנו וברוחנו, ולהתבונן בכך שכל דברי התורה אינם כדי להציק לנו או להכביד עלינו אלא "לטוב לנו כל הימים". כשאדם יוצא מנקודת המבט האמיתית, שכל מצוות ה' הם טובה עצומה שנובעת מאהבת אין קץ של הקדוש ברוך הוא אלינו, מתוך כך הוא שמח בהן ועושה אותן מאהבה.
בשכל אני מבין שאני אמור לרצות לעבוד את ה', אבל הלב אטום. איך עובדים על הרצון?
אם לא היית רוצה – לא היית שואל… הטרחה לשלוח אלינו את השאלה מעידה כאלף עדים. שלא רק שאתה רוצה, אלא שאתה גם פועל מכוח הרצון. במקום להביט על החלקים החלשים, הסט את המבט אל אותם מחוזות שבהם הרצון חזק ותקיף.
שמירת שבת, הנחת תפילין וברכות הנהנין הם ביטויים יום-יומיים לרצון להידבקות בה'. כשנפנה אליהם את מבטנו, נשמח בהם וניתן בהם אמון, הם יתמלאו אור הרבה מעבר לזמנים
בהם הם מובנים מאליהם. . בזמנים שדורשים מאמץ מרובה כדי לעבוד את ה', אנחנו נוטים לזלזל במאמצינו ובהצלחותינו כי אם הצלחנו כנראה שזה לא היה קשה… כאילו שרק אם ניכשל נדע שהיה פה מאבק ראוי לשמו. זוהי עצת היצר ולכן עלינו לפעול כנגדו וללמוד להעריך את הרצון הקיים בנו. חזק ואמץ!
איך אפשר לזכור את כל הפרטים בעבודת ה'?
התורה אומרת "'ושננתם לבניך', שיהיו דברי תורה משוננים בפיך". והכוונה גם לעניין השינון והחזרה. ואכן עולם ההלכה צריך שינון וחזרה ולכן משבחים רבותינו את מי ששונה הלכות בכל יום. עם זאת, כמות ההלכות שאדם נצרך להן למעשה בחיי היום־יום מוגבלת, ובחזרה סבירה הוא יכול לדעת את המעשה אשר יעשה, וגם לדעת מתי עולה לפניו שאלה שאינו רגיל בה ומזקיקה בירור וליבון או שאלת רב. רק גדולי עולם יודעים את התורה באופן שיש להם תשובות לכל שאלות החיים, וגם הם צריכים לעיין ולהתחבט בשאלות סבוכות, וזו דרכה של תורה.
רבים לומדים דף יומי, תנ"ך, עין יעקב, משניות וכיוצא בזה, ואף שהם חשובים ויקרים הם אינם יכולים להחליף את לימוד ההלכה, כולל אצל מי שעוסק לפרנסתו רוב היום. וכבר אמר החפץ חיים בהקדמה להלכות שבת, שקשה שלא להיכשל בהלכות שבת אם לא לומדים ומשננים אותן.
איך מתיישב חשבון נפש עם זרימה טבעית של החיים?
איך מתיישבות שינה וערות? איך מתיישבת אכילה של סעודה כיד המלך ביום טוב עם התעמקות בדברי תורה פנימיים על עניינו של יום? איך מתיישבת מלאכתו של אדם לפרנסת בני ביתו עם קביעות בתורה?
כל אדם הוא מרובה בגוונים ואינו עומד על מקום אחד. כל אחד זקוק לצדדים שונים ואף מנוגדים, כדי להאיר את כל פסיפס האישיות. אין ספק שזרימת החיים הטבעית היא מתת אלוקים שאסור לנו לפגוע בה. יחד עם זאת, היא איננה נקייה מסיגים וחסרונות, ורק חשבון נפש חודר יכול להבין את אשר לפניו.
על אף שבמבט חיצוני הזרימה והחשבון נראים כצוררים זה לזה, בפנימיות הם נצררים באבוקה אחת של עבודת ה'. המבין את הנפש לאשורה, יוכל להשיב את הצלילות לזרימה הטבעית.
איך אפשר לעבוד את ה' בתוך שגרה עמוסה, כשבקושי יש זמן פנוי?
חטא עץ הדעת גרם לאנושות שלמה לעונש של מיתה. לולא החטא היינו חיים לעולם, ונשאלת השאלה: איך אפשר שמעשה אחד, גם אם הוא בעל משקל גדול, יגרור עונש כל כך כבד של היסטוריה שלמה של מוות?
במובן מסוים, האנושות ממשיכה עד היום בחטא. החטא הוא ההצעה של הנחש "והייתם כאלוקים". יש לנו נטייה לרצות להחליף את הקב"ה ולעצב את המציאות במקומו. כשאנחנו עמוסים, אנחנו נוטים לומר שאם לא היינו עמוסים, היינו יכולים לעבוד את ה'. אבל אם הקב"ה היה חושב כך, לא היינו עמוסים. הוא סבור שדווקא העומס, זה המקום שבו הוא רוצה את עבודתנו.
אנחנו צריכים לחפש ולבקש איך לעבוד נכון את ה' במסגרת הנתונים שהוא שם אותנו בהם, לשנות את מה שהוא מורה לנו לשנות, ולעבוד אותו בתוך אותם הנתונים שהוא לא מבקש שנשנה, ואולי אפילו מבקש שחלילה לא נשנה, מפני שאנחנו עמוסים בדברים טובים ויקרים כמו גידול משפחה, מעשי חסד ותיקון העולם
מה מעמדם של הפנאי והחופש ביהדות? כיצד ניתן להפוך את הפנאי לעבודת ה'?
יש פנאי שנועד לאפשר עבודת ה' בצורה טובה יותר, והוא ודאי יקר וחשוב כמו רקחות וטבחות שמכינות את המאכלים למלכה, ויש פנאי שקשור לעבודת ה' בצורה כללית – כמו שהולכים לטייל ומכוונים גם לאהבת ארץ ישראל גדולה יותר, משחקים עם חברים ומכוונים לאהבת רעים וכן על זו הדרך.
אך יש פנאי שאינו מיועד לכך. יש בדבר מחלוקת. רבים נוהגים שיש מקום גם להרחבת הדעת מבלי לכוון אותה אפילו בעקיפין לעבודת ה', אך יש גם שנוקטים שלא להרבות בכך יתר על המידה ואף למעט ככל האפשר. העלאת הפנאי לעבודת ה' עלולה להיות מעין רמאות עצמית (שתמיד אסורה) כי אם מעוניינים לעבוד את ה', הרי אפשר לעבוד אותו באופן ישיר על ידי מצוות רבות וחשובות, ובודאי על ידי תלמוד תורה שכנגד כולם, אך בכל זאת תמיד אפשר לקשר כל פעולה לקרבנו לעשיית רצונו יתברך.
מהי עבודת ה' של כלל הציבור?
מרן הרב קוק נוקט בלשון נפלאה בעניין הזה: "אשרי מי שמשים עצמו שיריים לכנסת ישראל". כשאדם יוצא לעבודה הוא אינו חושב רק על טובות ההנאה שיוכל לרכוש בשכרו, אלא על אשתו ובניו. יתרים עליו השר והמלך שיוצאים לעיסוקם למען האומה כולה, ועִמם כל העוסקים בצרכי ציבור באמונה. באותו אופן, כשאדם עוסק בתורה, בתפילה או בעשיית חסד, הוא יכול לראות לנגד עיניו את חלקו הפרטי בעולם הבא או לבחור לעשות את המצוות בשם כל ישראל, לרצות בטובתם ובתיקונם ובהפיכת האומה כולה להיות דבוקה בה' יתברך.
זאת לא עוד אפשרות, אלא זאת הדרך הנכונה והאמיתית בעבודת ה', שמתעניינת בתקומת האומה האלוקית וגילוי השכינה בה.
מהי הדרך שתוביל אותי לחיות מעל הטבע, כמו הצדיקים הגדולים?
כשהייתי תלמיד בישיבה תיכונית, שמעתי מהרב יהושע רוזן שליט"א ביאור על הפסוק "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה, זה השער לה'". נשאלת השאלה: על מה מצביע המשורר "זה השער לה'"? הרי אנחנו לא רואים את השער! והשיב: "פתחו לי שערי צדק", זהו השער!
ההשתוקקות, הבקשה והגעגועים הבלתי פוסקים להיות עובד ה' כאחד הצדיקים העליונים, עד שגדרי המציאות לא יחצצו בינך ובין ה' יתברך, זהו עומק השער. נכון שמתוך ההשתוקקות אנחנו לומדים את הדרכות רבותינו וגם פועלים ועושים, אבל הלמידה והעשייה הם יובלים של המעיין המתגבר של עצם ההשתוקקות להיות דבוק בה'. על כן חזק ויאמץ לבך להמשיך להיות מלא חפץ ורצון להיות כאחד הצדיקים, ואל תיסוג אחור משום דבר שבעולם!
האם יש השלכה מחלומות לעבודת ה'?
טוב יותר לא להתעסק בדברים אלו כי הם אינם מובנים לרוב בני האדם ועלולים להטעות ולבלבל מאוד, וזאת מפני שהם עמוקים. האמת שבהם נוגעת במחוזות מופלאים ולא גלויים לעין, ולכן גם הטעות מצויה בהם.
במקום לחפש פרשנויות כאלה ואחרות כדאי לפתור הכל בדרך טובה, וכמו שאמרו רבותינו, שבחלומות הכל הולך אחר הפתרון. לכן, אם אדם מפרש את החלום לטובה, ממילא החלום מוצא לו את הנתיבים לפעול טובה. ניתן לעשות זאת גם אם החלום מספר על אסון. אם, למשל, חלמת שאדם קרוב אליך נפטר, הדרך החיובית לפרש היא לומר שהוא נפטר ממגבלות ושיעבודים, או שהוא עולה מדרגה רוחנית אחת לדרגה עליונה יותר וכל זה – בעולם הזה, ובשמחה.
מה המקום של דמיון בעבודת ה'?
המעלה הגדולה ביותר של עובדי ה' היא פסגת מסילת הישרים: רוח הקודש והנבואה. הנבואה נגלתה לאדם על ידי כוח הדמיון, כמו שאומר הכתוב "וביד נביאים אדמה". וכך גם תוכן הנבואות עצמן.
רבי יהודה הלוי אומר שאדם צריך לצייר לעצמו את המעמדות הגדולים של יציאת מצרים, מעמד הר סיני, השראת השכינה במשכן ובמקדש.
ככל סיפור, גם סיפורי התורה מציתים את הדמיון שאמנם יכול ללכת לעניינים תפלים ונמוכים ואז הוא משפיל את האדם ואת אחיזתו בקודש, אך הוא יכול גם לרומם אותו ולצייר לפניו את הרוממות האלוקית של אותם מעמדות.
אי אפשר לעבור את ליל הסדר בלי לדמיין את השעבוד, הגאולה וגילוי השכינה. גם כל האמנות המעטרת את ענייני הקדושה משתמשת בעולם הדמיון על עושר גווניו.
מי לה' אליי! מה המקום של קנאות בעבודת ה'?
קנאות היא תכונה עליונה ויקרה אבל שייכת לזמנים מיוחדים ומוגבלים, ובזמנים אחרים היא מסוכנת ועלולה להיות מידה מגונה של כעס ושליליות. בכלל, לא הרבו רבותינו לחנך לקנאות.
החינוך הבריא לאהבת הטוב גורם כמעט מאליו להתפרצות של קנאה כשיש צורך להילחם ברע. מעולם לא שמענו שמתתיהו ובניו עסקו בלמידה והרחבת הדעת במושג הקנאות. אדרבה, היא התפרצה פתאום מול קודשי ישראל המחוללים, וכמאמר הכתוב "אוהבי ה' שנאו רע".
אנחנו מרבים לעסוק באהבה, והיא כל כך גדולה ויקרה ובריאה, עד שתתפרץ מאליה כנגד הרע כשיגיע זמנה. ואז, הרי זו מידה מעולה ומשובחת של מוכנות למאבק ולמסירות למען ה', התורה והמצוות כנגד כל המבקשים לעקור את האלוקיות שבנשמתנו.
אני מרגישה שהאהבה שלי לה' היא אהבה התלויה בדבר. איך אפשר לשנות את זה?
זהו חלק ממה שאמרו רבותינו, שלעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי חיים מוולוז'ין דקדק לומר שכשאדם מתחיל לעבוד את ה' יש מניע זר שגורם לו להתחיל בעבודתו, ואי אפשר להימלט מהזרות בתחילת הדרך.
כשם שזוג שנפגש מתחיל את דרכו מתוך זרות, ורק אחר כך ההיכרות יכולה להביא לאהבת אמת, כך גם מתחילה האהבה לה' כאהבה התלויה בדבר. ככל שאנו מרבים בה היא מאירה לנו וממוססת את החומות, פורצת את הגבולות וגורמת לנו להגיע לאהבה שאינה תלויה בדבר, כשלהבת העולה מאליה. זאת בתנאי שאנו מכוונים לשם שמיים ולשם האהבה האמיתית, שאין בה שביב של אינטרס זר.
קל לי להתקרב אל ה' כשמשהו קורה, אבל איך מתקרבים אל ה' כשהכל בסדר?
רבותינו אומרים שכל הקרבנות עתידים להתבטל חוץ מקרבן תודה. לעתיד לבוא הרשעה כולה כעשן תכלה והקדוש ברוך הוא יעביר ממשלת זדון מן הארץ, ובאותם ימים נשגבים יהיה רק טוב. מכל הפניות שלנו אל ה' תיוותר העמוקה, הנצחית והמשמעותית ביותר – הכרת התודה.
וגם היום, טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. חלק גדול מהמזמורים והתפילות שאנו אומרים, במיוחד בשבתות וימים טובים, עוסקים בתודתנו העמוקה על איברים שפילגת בנו ועל נשמה שנפחת באפינו.
וחוץ מזה, ממש לא הכל בסדר. יש חסרונות וכאבים גדולים בעולם, ועלינו להתפלל מעומק לב ונפש על צערם של אחרים ועל צער השכינה וגלותה. ואם נדמה לנו שהכל אצלנו טוב, כנראה שאנחנו צריכים להרבות תפילה על עצמנו…
האם אין בכנסים המוניים של עבודת ה' צד של חיצוניות?
הפסוק אומר "ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו", ושואלים חז"ל וכי כך הוא החשבון? חמישה למאה זה אחד לעשרים, ומאה לרבבה זה אחד למאה! אלא שאין דומים מועטים העוסקים בתורה לרבים העוסקים בתורה.
דווקא על ידי ריבוי לומדי התורה ביחד, כאיש אחד בלב אחד, זוכים למעלה נשגבה הרבה יותר. טעם הדבר, מפני שכל נשמה משפיעה בפנימיות על כל אחד מהמשתתפים, והאור האלוקי ששורה מתרבה ביותר על ידי כל משתתף נוסף.
עצם ההתאספות לדבר על העניינים החשובים ביותר בעבודת ה' נותנת תחושת רוממות מיוחדת שמעוררת את הלבבות בתוספת בערה, שמחה ונעימות, ובתוספת גדולה של הקדשת תשומת לב ומסירות כדי שעבודת ה' תעמוד בראש מעייננו. כנסים ללימוד משותף של אלפים רבים, שזכינו לפריחתם בדורנו, מזכים אותנו כאיש אחד בלב אחד.
האם עבודת ה' טובה יותר כשעובדים אותו לבד ולא מעל גבי במה עם ציבור גדול סביב?
ולמה סידרו לנו רבותינו את התפילה שהיא עבודה שבלב שנוגעת במיתרים כל כך עדינים ופנימיים שתהיה בציבור ולעיני כל? אנו ממנים שליח ציבור שמנגן ומסלסל בקולו, ולעתים יש בכך תחושה של מופע, וכי כך שופכים נפש לפני ה' יתברך?
התשובה היא: כן. כל "בי עשרה שכינתא שריא", הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו דווקא כשהאדם פורץ את גבולות אישיותו. דווקא שליח הציבור מבטא את כוח הציבור ולא את עצמו, והוא מעורר כל אחד ואחד מהמשתתפים מכוח הרבים. רבנו הרב צבי יהודה דרש שיעלה רק שליח ציבור ששלחו אותו ולא שעלה בעצמו.
כך גם כל עבודת ה' – אמנם יש מקום לעבודה פרטנית בחדרי חדרים של אדם בינו ובין הקדוש ברוך הוא, אבל עיקר יסוד עבודת ה' הוא דווקא בציבור ומכוח הקהל.
האם כדי לעבוד את ה' אני צריך להרגיש שקשה לי?
הר"ן (רבנו ניסים) כותב בדרשותיו (הדרוש השישי) "מן הטובות הגדולות שהטיב השם יתברך לנו והחסדים העצומים, הוא ששיער המצות בענין שתושג עשייתם בנקלה ולא יבאו לטורח, כי רצה השם יתברך לזכותנו ולא העמיס עלינו העבודות הכבדות שנקוץ בהם".
המגיד מדובנא המשיל על כך משל נפלא: בבית מלון היו נערים שהיו מעלים את החפצים של האורחים לחדרים, וקיבלו תשר לפי המשקל; ככל שהחפץ כבד יותר, משלמים יותר. פעם בא אורח, והנער סחב את חבילותיו למעלה במאמץ רב. המשא היה כבד מאוד וכשהגיע אדום ומתנשף אל החדר אמר לו האורח: אם היה לך כל כך קשה, כנראה התבלבלת בחבילה. החפצים שלי קלים הם למשא. כך אומר הקדוש ברוך הוא לישראל: "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל". אם יגעת בי – לא אותי קראת…
ובכל זאת ודאי שיש צורך וערך בעמל התורה – אך עמל מתוקן דומה לטרחתו של אדם שעושה ברית מילה לבנו יחידו שנולד לו בגיל מבוגר. הוא רץ וטורח מפני גודל שמחתו ואהבתו. וכך ראוי שיהיה העמל בתורה – לא העמל עיקר אלא המתיקות.
נולדתי בבית דתי, למדתי בבית ספר דתי. הכל אצלי על אוטומט, גם כשאני לומדת חסידות זה נשאר חיצוני. איך מכניסים את האור ללב?
אבי מורי לימד אותי שדבקות היא 'מחלה' מדבקת: אם הסגנון שסובב אותך גורם לך לרפיון מפני ההרגל, אפשר שסגנון אחר, בוודאי כשהוא בא מעובדי ה' בעלי דבקות וחיוניות גדולים, ילבה את האש של עבודתך.
התפיסה כאילו כל מה שיש לנו הוא בעל ערך זהה, אינה נכונה. לכל אדם יש נקודות שעל ידן הוא מתעורר. חפשי בתוך המוכּר לך את אותם דברים שעל ידם הגעת לפתיחת הלב. אם תנסי להרבות בהם, בעזרת ה' תמצאי אור גדול.
ומעשה אבות סימן לבנים, שאת כל הבארות שחפר אברהם וסתמום פלשתים, שהם בבחינת היצר הרע, חפר יצחק שוב עד ששאב מהם מים חיים.
אני מרגישה קרועה בין פתיחות לשמרנות בעבודת ה'. איך אמצא את מקומי?
הרמב"ם אומר בשמונה פרקים שהתורה מכוונת אל דרך האמצע, שביל הזהב. היא לא מבקשת שנקמץ ביותר וגם לא שנתנדב מעבר למידה. היא לא מבקשת שגברים ונשים יתרחקו לחלוטין ושנתנזר מלבנות בתים בקדושה וטהרה, אך מזהירה אותנו על העריות.
שביל הזהב היא הדרכת התורה הקדושה, ובכל מתח בין קטבים אנחנו חוזרים אל התורה שהיא מכוונת את דרכנו, מאירה נר לרגלנו ומיישרת אורחותינו. וכך גם לשאלתך – בשאלות של פתיחות וסגירות יש עניינים שהם הלכה גמורה, יש עניינים שהם הדרכה מוסרית שניתנת על ידי רבותינו, ובמקום שלא נאמרו דברים ברורים, צריך כל אדם לפנות לרבו ולהתייעץ עמו, ולסלול את הדרך הישרה שיבור לו בין כל הצדדים.
