בס"ד

מהי ההגדרה של עבודת ה'

עבודת ה' היא ההתמסרות הנפשית לעשות את רצון ה' יתברך בלב שלם. באופן פרטי פירשו רבותינו את "ולעבדו בכל לבבכם" על עבודת התפילה, מפני שאין קירבה והרגשת נוכחות גדולה יותר מבשעה שאנו פונים אל המלך ואומרים לו "אתה".

באופן רחב יותר, שתי המצוות העיקריות שהן האש הפנימית הבוערת בכל המצוות הן אהבת ה' ויראתו. רבותינו דרשו שרמ"ח מצוות עשה מלאות באהבה ויראה עולות יחד נ"ר, "נר ה' נשמת אדם". ואף על פי שגם בתוך הרמ"ח אנו מונים אהבה ויראה, אמרו חסידים שגם את האהבה והיראה צריך לקיים באהבה וביראה… ענפים נוספים של העבודה הם השמחה וההודאה על כל הטוב האלוקי, ההתענגות על לימוד תורתו וקיום מצוותיו וטהרת הלב לקיים את כל אלה לשמו יתברך.

איך בונים בסיס בעבודת ה'?

יש דרכים רבות לעבודת ה', ואם בכל התורה אנחנו לומדים מרבותינו כלל גדול ש'אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ' – כשמדובר על עבודת ה' הדברים נכונים ביתר שאת, מפני שהם צריכים להתאים לדמות ולאישיות של הלומד.

שכן גם בלימוד רגיל, "מקום שליבו חפץ" אינו מה שמתחשק לי ברגע זה, אלא מה שמתאים לאישיותי באופן עמוק ולטווח משמעותי ולא רגעי. היישום של הדרכה זו בלימוד התורה, מצריך בדרך כלל דמות רבנית מנוסה שתלווה את ההתפתחות של האדם, וכך גם בענייני עבודת ה'.

מה זו מתיקות בעבודת ה'?

לישראל שבכו בראש השנה, אמר הנביא: "לכו אִכלו משמנים ושתו ממתקים, כי חדוות ה' היא מעוזכם". כלומר שבזמן החדווה יש ציווי להמתיק, ואפילו באופן הגשמי, את עבודת השם, וכך אנו נוהגים במצוות שמחת יום טוב ועונג שבת. אבל עיקר המתיקות איננה ברובד הגשמי אלא בתענוג הפנימי הנשמתי. וכמו שאנו שרים במילותיו הנפלאות של רבי אהרן הגדול מקרלין, "השבת נועם הנשמות, והשביעי עונג הרוחות ועדן הנפשות". כל אחד יכול להיזכר ברגעים של כיסופים אל ה' בשעות מרוממות ומיוחדות בחייו, ולהיזכר מהי מתיקות בעבודת השם.

אולם כשם שמתיקות של אהבה משפחתית לא באה במקום התמסרות ומאמצים אחד כלפי השני במשפחה, ולעתים גם כשקשה וגם כשאני פגוע, כך מתיקות בעבודת השם אינה במקום יגיעה. בדרך כלל דווקא ההתמסרות לעבודת ה' תוליד מתיקות יותר עמוקה. אל לנו לקדש דרך שמבליטה ניגודיות ומקדשת את המאבק בין המתיקות והעבודה. ניתן למצוא שבילים בהם המתיקות מלווה אותנו בשפע גדול לאורך המאמץ ללכת בדרכי ה'.

האם חיוּת בעבודת ה' זה דבר שנולדים איתו או שאפשר לייצר אותו?

כמו כל תכונה, תחושת החיות משולבת משניהם: יש יסוד מולד ויש עבודה.

האם הכישרון ל'קרוא וכתוב' הוא מולד? אין ספק שיש ילדים שיותר קל להם ללמוד 'קרוא וכתוב' ויש כאלה שיותר מתקשים. האם בגלל זה המתקשים צריכים להרים ידיים, או להרגיש שגם אם הם יעשו זאת בצורה פגומה זה בסדר? ודאי שלא. כיוון שזהו בסיס להתנהלות בחיים, גם מי שיותר מתקשה ללמוד צריך להגיע למטרה של ידיעת 'קרוא וכתוב' על בוריה.

כך גם בחיות בעבודת ה': החיות היא יסוד החיים היהודיים ויסוד כל התורה כולה. וגם מי שלא זכה למעלה מוּלדת גדולה בעניין הזה, יכול להיעזר בכלים שמספיקים כדי להגיע לאיכויות גבוהות. ומכאן ואילך, אין הדבר תלוי אלא בנו.

אני מרגישה שכל הדתיוּת שלי זה רק בגלל שגדלתי להורים דתיים. איך אני יכולה להיות שלמה עם הדרך שלי?

עצם שאלתך היא בשורה טובה, ואפשר לחלק אותה לשתיים: איך להעמיק בלימודי האמונה שלנו, ואיך למצוא טעם פנימי וחיות ואת שיתוף האישיות כולה בדבקות והתענגות על ה', על תורתו ועל מצוותיו.

בנוגע לשאלה הראשונה, הדברים כמובן תלויים באילו שאלות מטרידות אותך, וברוך השם שיש ספרים רבים שעוסקים בכל מגוון השאלות בתחומי העמקת האמונה, וגם דמויות רבות שאמונות על סוגיות אלו.

בנוגע לשאלה השנייה, הדבר נתון לבחירתנו, לחפש ולבקש איזה מקומות יכולים להדליק ולהחיות אותנו. כדאי לחפש ולהתקרב אל דמויות שמלאות אש קודש ונועם ה' מאיר בהן, לספוג מהן את הלך הנפש של קרבת ה' והמתיקות של עבודת ה' האמיתית. אני רגיל לחזור בשם אבי מורי ז"ל שדבקות היא 'מחלה מדבקת', ובנגיף הזה בהחלט כדאי להידבק.

האם אפשר לעבוד את ה' מבלי לקיים מצוות?

 האם אפשר לחיות בלי לנשום? לתת צדקה בלי להוציא כסף? אין שום אפשרות לעבוד את ה' בלי לשמור את מצוותיו.

ההנחה שאולי מסתתרת בשאלה היא שהאדם יודע בעצמו מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממנו, והוא לא צריך שה' "יעזור" לו להבין מה צריך לעשות כדי לעבוד אותו. רבי יהודה הלוי העמיד את כל ספר "הכוזרי" על השאלה הזו וצייר את מלך כוזר כמי שעבד בכל ליבו ובכל נפשו את ה', ובכל זאת התגלה אליו מלאך ואמר לו "כוונתך רצויה בעיני הא-לוה אך מעשיך אינם רצויים".

בלי הגילוי שניתן לנו בתורת משה רבנו, לא היינו מסוגלים לפענח מהם המעשים הרצויים לפני ה'. משום כך, לפני קבלת התורה אמרו ישראל שתי מילים: "נעשה ונשמע". השמיעה היא ההפנמה של האדם לתוכו, והעשייה היא הביצוע רק מצד רצון ה' ולא מצד ההבנה שלנו. אשרינו שזכינו להקדים נעשה לנשמע. לולי היסוד הזה, התורה אינה אלוקית כלל ועיקר. רבותינו ביטאו זאת במדרש בשאלת אומות העולם, "מה כתיב בה?", שביקשו להבין מה כתוב בתורה כתנאי מקדים לקבלתה, ובדיוק בגלל זה לא קיבלו אותה. על כך מבקשים בפיוט, "רצוננו לעשות רצונך – כרצונך".

מה ההבדל בין קבלת עול מלכות שמיים לקבלת עול מצוות? הרי כשאני עבד, ממילא אני מקיים כל מה שהאדון אומר

כשסבא וסבתא מגיעים להיפגש עם הנכדים אחרי תקופה ארוכה שהם לא נפגשו, אם בגלל מרחק ואם בגלל קורונה, והם מביאים להם מתנות יקרות שהם טרחו להתאים לכל נכד מעבר לציפיותיו – התגובה הנכונה של הנכדים מוכרחה לכלול שני דברים, ואי אפשר בלעדי אחד מהם: שמחה בסבא וסבתא ושמחה במתנה.

אך אם הם כל כך ישמחו במתנה, עד שיעזבו את סבא וסבתא וישקעו במשחקם ויתעלמו ממי שהביא להם את המתנה באהבה וגעגועים, זה כמובן נורא ואיום. אבל גם נכד ששמח כל כך לפגוש את סבא וסבתא ויתעלם מהמתנה ומהאופן המדויק שבו התאימו אותה ליסוד האישיות המיוחדת שלו, גם בזה יש התנכרות לאהבה שלהם. והנמשל מובן.

למה אי אפשר לעבוד את ה' בדרך שלי?

הקשר בין האדם לה' יתברך הוא קשר בין נברא מוגבל לבורא שלמעלה מכל גדר וגבול. האם המוגבל יכול להגיע אל הבלתי־מוגבל? ודאי שלא. איננו מסוגלים להגיע אליו בכוחות עצמנו, אנחנו מבקשים שהוא יקח אותנו ויביא אותנו אליו. זהו הסוד של נעשה ונשמע – אנחנו בודאי מבקשים שהתורה ועבודת ה' יתאימו לאישיות שלנו, אבל כדי שהחיבור עם ה' יהיה אמיתי אנו מקדימים שהכל יהיה על־פי רצונו וחכמתו המתגלים אלינו דרך התורה הקדושה.

הוספת "נשמע" לאחר המעשה כוללת גם את ההתאמה האישית לכל אחד.

האם יש שיטה מסודרת בעבודת ה'?

אם בני אדם היו מכונות במפעל, שיטה מסודרת הייתה טכניקה רצויה. אבל הדמות האנושית עשירה ורבת פנים כל כך, עם "רצוא ושוב" ועם גלים סוערים, כך ששיטה מסודרת אינה תואמת לה.

יש הרבה שיטות "מסודרות", שנותנות עצות לכיוונים שונים ואפילו מנוגדים. שיטות אלה נמצאות בספרי מוסר וחסידות, וכל אדם צריך לעמול הרבה כדי למצוא את הדרך שפועלת עליו בצורה הטובה ביותר. וכמו שאמר החכם באדם, "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'" – כמו מטמון, שהמחפש אחריו טועה וחוזר ומחפש עד שלבסוף מוצא, כך גם המפתח להצלחה בעבודת ה'.

האם עיקר עבודת ה' הוא בקיום מצוות או בדביקות רוחנית?

רבותינו ממשילים אדם שעושה מצווה בלא אהבה ויראה לעוף שאין לו כנפיים והוא לא יכול להתרומם כלפי מעלה. כלומר, המצווה אכן נעשתה, אבל ללא אהבה ויראה היא לא קישרה את האדם לה' יתברך.

הקישור למעלה תלוי באותן מצוות הלב, שגם הן חלק מתרי"ג המצוות, אשר מורות לאדם לתת את כל לבו ואת כל נפשו בעבודת ה'. "ולעובדו בכל לבבכם". אולם, ממשל זה עצמו אנו למדים על חשיבות ומעלת קיום המצווה כשלעצמה. ללא כנפיים, העוף יוותר על הקרקע כאבן שאין לה הופכין ולא יתרומם לשמים, למקומו האמיתי. אך למרות זאת, הכנפיים אינם החיים בעצמם. הדבר פשוט שעדיף עוף ללא כנפיים מאשר כנפיים ללא עוף. כך, לדוגמה, בקיום מצוות תפילין, האהבה והיראה ירוממו את מניח התפילין ויקשרו את נשמתו למעלה, אבל הדבקות האלוקית העמוקה נמצאת בעצם גופה של המצווה. ולכן, להלכה, מי שעשה מצווה בלא אהבה ויראה – יצא ידי חובה, אך מי שהיתה לו אהבה ויראה ולא עשה את המצווה – לא עשה ולא כלום. ואף על פי כן מצווה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה. נמצאנו למדים שלא לחינם קשרה התורה בין עצמותה של המצווה לבין אופן עשייתה באהבה וביראה.

האם זו מעלה או חסרון לעבוד את השם בלי לחשוב בכלל על שכר המצוות והעולם הבא?

לימדנו כבר מי שכל תורתנו ממנו, אנטיגנוס איש סוכו, שהיה גם נשיא וגם אב בית דין, שצריך להיות מהעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס אלא מתוך מורא שמיים; יראת הרוממות מפני גודל הטוב והשלמות האלוקית העליונה שאנחנו זוכים להידבק בה על ידי עבודתנו. יחד עם זאת, אין הכוונה שלא לדעת מאותו שכר. שהרי התורה מספרת על השכר, ואין בכל העולם די בשביל לתת שכר של מצווה אחת.

ידיע