יקרה שלי,
את יודעת שאני בדרך כלל לא כותבת מכתבים כאלה, אבל אני כבר לא מצליחה לדבר איתך ושמעתי שלפעמים מכתב כזה יכול לעזור… כשאני מדברת איתך על העניינים האלה, אני מרגישה שאני מדברת לקיר. אני רואה אותך "עושה כן" עם הראש ומרגישה שאת לא שומעת מילה ממה שאמרתי. וזה קשה לי… כל כך קשה לי.
אז למה אני בכל זאת טורחת וממשיכה לנסות? כי את הבת שלי. כי אני אוהבת אותך. כי אני לא מפסיקה לחשוב עלייך ורוצה כל כך שיהיו לך את החיים הכי טובים ומאושרים שיש. אני לא חושבת על עצמי. באמת. אני חושבת רק עלייך ורוצה כל כך שיהיה לך טוב. וקשה לי… שובר אותי שאת לא מקשיבה… שארבעים שנה של ניסיון זה כלום בעינייך… שאת פונה לרבנית, שבקושי מכירה אותך, שאין לה מושג מה את אוהבת ומה קשה לך ומה עברת כל השנים… במקום לדבר איתי… עם אמא שלך שגידלה אותך, שאוהבת אותך כל כך.
למה את חושבת שהחברות שלך מכירות אותך יותר טוב ממני? למה את חושבת שלכל הרבנים שלך במדרשה יש ניסיון יותר ממני? אני גידלתי אותך. אני התעוררתי להאכיל אותך בלילה, אני הקשבתי לסיפורים שלך ואני שמעתי אותך בוכה. נכון שאולי אני לא יודעת ללמד תורה ואני גם לא רבנית, אבל אני יודעת ומכירה אותך. אני יודעת מה מתאים לך. אני יודעת מה יהיה לך טוב.
קשה לי שאת אף פעם לא מקבלת את ההצעות שלי, שאת אפילו לא מוכנה לשמוע אותן… את יודעת כמה אני משתדלת בשבילך? את יודעת כמה אני חושבת עלייך? כמה אני מתפללת עלייך? מה יש לי בחיים חוץ ממך?! חוץ מהילדים שלי… אני כל כך רוצה להשתתף איתך… לשמוח איתך… להיות שותפה לדרך שאת עוברת, ואת… משאירה אותי בחוץ, בחוסר ידיעה ובחוסר אונים. לא מגיע לי קצת נחת ממך?!
אני יודעת שלא תמיד קל לך, אני יודעת כי אני אמא שלך… אני יודעת כי גם אני עברתי את זה. גם אני נפגשתי עם בחורים לפני אבא. גם לי היו שאלות והתלבטויות… גם אני הייתי פעם בגילך וגם אני רציתי כל כך להתחתן. אז למה את לא משתפת אותי?? מה יש ברבנים שלך שאין בי?! ולמה את חושבת שחברות שלך יכולות לעזור לך יותר ממני, בחורות צעירות וחסרות ניסיון, שאפילו לא התחתנו…?!
איך זה שאת אף פעם לא מספרת לי עם מי את נפגשת? איך זה שאת אף פעם לא רוצה לשמוע את דעתי?
אני כבר לא נחשבת בעינייך?? ומה עם כיבוד הורים?! הרבנים שלך יודעים שאת לא משתפת אותי בכלום? שהשנים עוברות ואני עומדת מהצד, דואגת, מתפללת ואת… בכלל לא אכפת לך… חושבת רק על עצמך…
בתי היקרה, קשה לי מאוד ואני כותבת לך באמת מהלב שלי. לב של אמא.
כשתהיי אמא אני בטוחה שתביני, ובינתיים אני מקווה שאולי בזכות המכתב הזה פעם אחת תקשיבי גם לי.
אמא, שאוהבת אותך.

אמא אהובה שלי,
כאב לי לקרוא את המכתב שלך. אני יודעת שקשה לך בגללי… אני יודעת שאת משקיעה בי כל כך הרבה… חושבת, מתפללת, מתקשרת, עושה כל מה שאפשר בשביל לעזור לי… אני יודעת ואני מעריכה את זה. אבל… בנושאים האלה אני לא יכולה לשתף אותך. למה? קשה לי להסביר, אבל אני אנסה.
את זוכרת שהצעת לי את שמוליק ואמרת לי שהוא סיים דוקטורט ברפואה והוא כבר מסודר עם עבודה קבועה, ושהוא יעשה אותי "מלכה"? וכששאלתי אותך אם הוא רגיש ואם הוא "בחור חם", אמרת לי שהעיקר הפרנסה ושאני לא אהיה קטנונית על הפרטים הקטנים…?
או כשהצעת לי את ההצעה של השדכנית הזאת מירושלים, ששכחתי את שמה, ואמרת לי שזה בחור שלומד ראיית חשבון והוא בטוח בעצמו וזה בדיוק מה שאני צריכה?
אני שתקתי, ולמחרת אמרתי לך שזה לא נראה לי. ואת… היה לך קשה לקבל את התשובה שלי.
שאלת אותי מה אכפת לי רק לנסות ולמה אני כזאת בררנית. אמרת לי שאני שוברת לך את הלב ונתת לי להרגיש כאילו אני הבת הכי גרועה בעולם. ולמה? רק בגלל שלא הסכמתי לשמוע איזו הצעה של שדכנית שבכלל לא מכירה אותי, או הצעה שבכלל לא מתקרבת למה שאני רוצה.
זה לא שאני לא מעריכה אותך… אני מעריכה מאוד. אני יודעת שאת מכירה אותי הכי טוב בעולם, אני יודעת שאת רק רוצה שיהיה לי טוב. אבל… אני חושבת שהגעתי לגיל שאני גם קצת מבינה מה טוב בשבילי. חינכתם אותי מדהים, לימדתם אותי להפעיל את הראש ולחשוב בשביל עצמי ותמיד שידרתם לי שהכי חשוב שאהיה עצמאית ואצליח להסתדר ולקחת אחריות על החיים שלי. ועכשיו אמא, זה בדיוק מה שאני עושה. אני הולכת בדרך משלי, אני הולכת להקים בית משלי, בית שאני אחיה בו בעז"ה עד 120. אני אחיה בו… לא את ולא אבא. והבית הזה צריך להתאים לי, לא לך. הוא צריך לשמח אותי, הוא צריך להוביל לדרך שאני רוצה וחשוב לי ללכת בה.
אני בטוחה שקשה לך להבין… הרי תמיד אמרת לי שאני חייבת מישהו עשיר, מישהו שידאג לי, מישהו שידאג "לנסיכה הקטנה והמפונקת שלך", אבל גדלתי, אמא. גדלתי וסדרי העדיפויות שלי השתנו. אני כבר לא "הנסיכה המפונקת" שהייתי פעם, גם אם את לא מסוגלת לראות את זה וגם אם את לא מאמינה. היום הדברים שחשובים לי אחרים לגמרי, היום אני מחפשת משהו אחר.
הייתי רוצה לשתף אותך, הייתי רוצה שתיקחי חלק בתקופה המשמעותית הזאת בחיים שלי, אבל אני מרגישה שקשה לך להבין אותי ואת רק תוקפת אותי כל הזמן. אני מרגישה שאת לא מקבלת את הדרך שלי, ומנסה כל הזמן לשכנע אותי ללכת בדרך שלך.
אמא יקרה, אם רק תסכימי להקשיב לי באמת, עם הלב הענק שלך, אם תוכלי להכיל שמה שאני רוצה שונה ממה שאת רוצה בשבילי וזה בסדר… ואני מספיק גדולה כדי לבחור בעצמי, וגם אני יודעת מה טוב לי…
אם תוכלי להשלים עם זה שיש דברים שחשובים לי ואני לא מוכנה להתפשר עליהם, למרות שאת חושבת שהם שטויות… אם תוכלי לתת לי להוביל ותהיי שם בשביל לשמוע אותי באמת ולא בשביל לשנות אותי…
אני יודעת שזה לא פשוט, אמא, וראיתי במכתב שלך כמה קשה לך, אבל האמת היא שגם לי מאוד קשה. קשה לי שאת לא מוכנה לקבל את השאיפות שלי. קשה לי שאת לא מוכנה להכיל את זה שהשתניתי, שאני לא אותה ילדה שהייתי לפני חמש שנים, שעכשיו דברים אחרים משמחים אותי… דברים אחרים נמצאים במרכז החיים שלי.
ועוד משהו… אני אוהבת אותך ורוצה שתהיי שמחה, שיהיה לך נחת ממני… ואני לא מסוגלת לאכזב אותך.
אני לא מסוגלת לראות איך קשה לך כל פעם שאני נפרדת ממישהו, איך שובר אותך שסיימתי קשר ארוך, איך העיניים שלך נופלות כשאני בהפסקה… כל כך קשה לי לראות אותך ככה עד שאני מעדיפה לא לשתף. אני מעדיפה שלא תדעי, שלא יכאב לך…
אבל ברגע שיהיה משהו משמח באמת, משהו בטוח… אני מיד ארוץ לספר לך, אני כל כך ארצה לשמח אותך ולשמוח איתך. אבל בינתיים… אני לא רוצה להיכנס לעימותים ומריבות בינינו ואני גם לא מסוגלת לצער אותך כל הזמן. אני רוצה שתהיי שמחה.
אמא אהובה שלי, תדעי שאני אוהבת אותך הכי בעולם, שאני גאה להיות הבת שלך, שאני שמחה בך ומעריכה את דעתך. תדעי שהכוחות שלי להיפגש שוב ושוב, להיפרד ולהתחיל מחדש, הם בזכותך, בזכות האמון שלך בי, בזכות האהבה שלך. ובבקשה אל תיעלבי ממני, ואל תיפגעי שאני לא משתפת, תנסי להבין אותי, ואני מבטיחה לך שבעז"ה ברגע שיגיע הזמן (והלוואי שזה יקרה בקרוב), אני אשתף אותך בשמחה ויהיה לך המון נחת ממני. רק… תני לי את הזמן ותאמיני בי שזה יצליח, תאמיני בי שאני מסוגלת לעשות את זה נכון וטוב בדרך שלי.

הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר – מכון העוסק באימון וליווי בנות לקראת זוגיות מאושרת.