בס"ד

מיהו קיצוני? יש הסבורים שבקצה אחד נמצא המדקדק במצוות קלה כבחמורה, ובצד השני מי שאינו שומר מצוות כלל. באמצע ניצב מי ששומר מצוות באופן חלקי. שומר כשרות בבית ולא בחוץ, לא מעשן ולא נוסע בשבת, אבל מפעיל סלולרי ומחשב. ועוד דוגמאות רבות.
הבסיס לגישה זו היא המחשבה שדרך האמצע הינה פשרה המתחשבת בחולשות האנושיות.
מרבים לצטט בהקשר זה את שיטת הרמב"ם (שמונה פרקים, ד) אודות "דרך האמצע" המכונה "שביל־הזהב", שמתפרשת – לא להיות בקצה, גם לא של שמירת מצוות.
אלא שהרמב"ם עצמו מגדיר (כמובן) את קיום כל מצוות התורה, כדרך המדויקת של האמצע. במילים אחרות – רחבה של דרך זו קרוב יותר לשביל־עזים מאשר לכביש עירוני. שלא לדבר על אוטוסטראדה.
הדרך לנדיבות, שהיא האמצע בין קמצנות לפזרנות, היא קיום מצוות השבת אבדה, צדקה, לקט שכחה ופאה, שמיטה, הלוואה ועוד. מצד שני אין לפזר יותר מחמישית הרכוש, כדי שלא להזדקק לצדקה. אלא שכדי לא ליפול לקצה הבעייתי, שהוא אגואיזם, התורה מרבה במיוחד במצוות המקנות לנו טוב־לב.
כך הוא גם בריחוק ממידת החוצפה, בקיום "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", "כבד את אביך ואת אמך", "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" וכדומה. אך כדי לא ליפול לקצה השני שהוא "ביישנות", והרי "לא הביישן למד", עלינו להוכיח את מי שעובר עברה, וכן "לא תגורו מפני איש". כך אנו רוכשים את דרך האמצע, "בושת פנים".
איסורי־אכילה ועריות, קובעים בנפשנו את הריחוק מהתאוותנות. בה בעת – אנו מצווים לאכול ולשמוח בשבתות ובחגים, וליצור קשר מחייב וקבוע בין איש לאשתו. כך מנהלים נכון את היצריות האנושית, תוך זהירות ואחריות. גם בנושא זה, התורה מצווה לנטות קצת מדרך האמצע אל הקצה הממתן והזהיר יותר. אבל המוסיף איסורי־אכילה, או המחלק כל כספו לעניים או להקדש, עושה מעשה רע! למרות שהמתבונן מהצד עשוי לחשוב אותו לצדיק גדול במיוחד. על זה אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?
חכמים ניסחו משפט תמוה לכאורה: "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקים אותו" (ברכות לג). למה אסור לומר שהקב"ה מרחם על קן ציפור? הגמרא מסבירה "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות". כלומר, התורה לא מבוססת על רגשי לב ורחמי אנוש. אלה היו מורים באותה מידה לחוס גם על עופר שהאיילה מטפלת בו, והרי מצוות שילוח הקן היא רק כלפי ציפור!
אמנם יש כאן חינוך למידת רחמים – אך לא לפי שיקול הדעת האנושי. אין מצוותיה של תורה באות אלא מגזרת הבורא המחליט היכן יש ליישם רחמים, והיכן אין בדבר צורך או שיש בו איסור. אותה תורה המצווה על אהבת הגר ומתן צדקה לעניי־גויים, מצווה להכרית את שבעת עמי כנען, למחות את זכר עמלק, ולא לדרוש שלומם וטובתם של בני עמון ומואב. האיזון הנדרש בין התכונות האנושיות של רחמים ואכזריות מוצא את ביטויו בתורה הבאה מן השמים ומנחה אותנו כיצד להתנהג בארץ.
יש כאן הבנת העומק של נפש האדם, שהרי "כל המרחם על אכזרים סופו מתאכזר על רחמנים". כלומר, למידת הרחמים האנושית יש גבול כמו גם למידת האכזריות. מי ש"בזבז" את רחמיו על גורם אכזרי – לא יותיר לאכזריותו אפיק פעולה אלא כלפי הרחמנים (על פי מהר"ל מפראג, תפארת ישראל פרק ו).
אם ננסח במדויק – האמצע אינו ערבוב, אלא אחיזה בשני הקצוות ושימוש בהם, לפי המינון וההקשר הנכון. ריה"ל המשיל את הדמות הרצויה ביהדות, למלך במדינה, שנותן לכל חלק באוכלוסיה את המגיע לו. כך צריך אדם לנהוג בתכונות הנפש השונות ולהפעיל כל אחת במקום הנכון ובזמן הנכון.
אין זו הנחייה הגיונית־מוסרית בלבד. זו דרכו של הבורא בהנהגת העולם. כך למדו (חז"ל) בפירוש מצוה זו: מה הוא (אלוקים) נקרא חַנּוּן, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. לכן קראו הנביאים לא־ל ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן. ללמדנו שאלו דרכים טובות, ועלינו לאמץ אותן ולהדמות לקב"ה כמידת יכלתנו האנושית (על פי רמב"ם, הלכות דעות, א).
כשזקני אתונה שאלו את רבי יהושע בן חנניה – היכן אמצע העולם? ענה להם – כאן, במקום בו אני עומד. שאלו – מי אמר שכך הוא? אמר – הביאו חבלים ומדדו! (בכורות ח).
במילים אחרות – ההולך בדרך התורה אינו צריך להוכיח שהוא האמצע. כך היא המציאות אותה קבע נותן התורה, והרוצה לערער – ינסה להוכיח, אם רק יוכל.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן