מנסה להיזכר איך הכל התחיל.
אולי בשבת בר המצווה של אליה. בכיתי שם המון, לא ידעתי להסביר ממה בדיוק. דרך ההתנהלות שלו הרגשתי שהוא הולך להתפוצץ – הר הגעש הזה. אולי זה היה פחד, אולי התרגשות, אולי תפילה עמוקה על המסע שלו שהביא אותי לקרבה רבה לשמיים. בכיתי הרבה.
לא שעד אז היה רגוע. מאז שהוא נולד לא היה רגע דל. זוכרת איך במסיבת סוף שנה בגן שלו, כבדרך אגב הסייעת אמרה לי שבמפגשים ובתפילות כבר לא נלחמים איתו, והוא מסתובב ברחבי הגן. ובכללי, לא. הוא לא יושב. הוא מטפס, קופץ, זורק, מחייך, לא יושב. הייתי קצת המומה.
וביסודי אחרי כיתה א' עם מחנך אלוף, נאלצנו לחפש לו מקום שיכיל את ה'חיוּת' הגדולה. מקום שיעלים עין מלקויות הלמידה הקשות, מההיפראקטיביות ברמת על, מקשב וריכוז פסיכי. מקום שיאפשר לו פשוט לגדול עם חברים טובים, ואווירה של חיי תורה.
היו שנים שנלחמנו איתו שייקח כדור, הוא שנא את זה שנאת מוות. הרגיש שמכבים אותו. אולי זה באמת מה שניסינו לעשות קצת, כדי שיהיה אפשר לנשום לידו, כדי שיוכל להישאר במסגרת של בני אנוש.
זוכרת את השנים שעוד חשבתי שאפשר להציל את המצב. הייתי יושבת איתו כל יום אחרי התלמוד תורה, מנסה לגרום לו להחזיק עיפרון, לכתוב חמש שורות. זה היה גיהינום, לשנינו. בכיות, צעקות, הפגנות. אחרי תקופת מה שחררתי.
והלמידה לפרשת בר מצווה, החליט שהוא רוצה. אבל בין רוצה לבין יושב ולומד יש פער גדול, ענק.
כבר הזמנו את כולם לשבת, אבל הבחור לא מצליח להתיישב וללמוד. ניסיתי לגרום לו לשבת, זה היה קריעת ים סוף. מה לא ניסיתי? מבצעים, הפתעות, פינוקים…
הבנתי כבר אז שמשהו בראש שלו עובד אחרת ממה שאני מכירה. יש לו שפה אחרת. פחות היגיון, הרבה יותר לב. עוד לא מכירה את השפה הזו.
אז לא שהיה לנו כזה רגוע עד הגיעו לגיל מצוות, אבל כל זה עוד לא הכין אותי למה שחיכה לנו.
מאז הבר מצווה הכל התגלגל נורא מהר. הוא החליט שהוא מפסיק ללכת לתלמוד תורה והתחיל להיעלם לשעות ארוכות, כשחבר'ה חדשים התחילו לעטוף אותו. לילה אחד, בשעה מאוחרת, אני שומעת רעש של טרנסים נוראים ביישוב. אני יוצאת לחפש אחר מקור הרעש, מחפשת ומחפשת ובסוף מגיעה לרחבה במרכז הישוב. שם רואה אותו עם עוד כמה חבר'ה, רוקד. הייתי אז עוד תמימה. קראתי לו, הייתי זעומה. אמרתי לו שהוא בא איתי עכשיו. נבחתי: "מה אתה חושב שאתה עושה באמצע הלילה ומעיר את הישוב?!". נגרר אחריי הביתה.
מוצאי שבת אחד, כשהוא אמר שהוא הולך לדוד המלך, ביקשתי ממנו שלא ילך. אני יודעת שדברים לא הכי טובים קורים שם לחבר'ה כמותו. בעלי אמר לו שאנחנו לא מרשים. הוא הסתכל עלינו ואמר: "אז מה? אני אצא בלי שתרשו", ויצא.
היינו המומים. הבנו שכללי המשחק משתנים.
מאז, הזמנים שהוא מחוץ לבית גדלו, והנוכחות איתנו הצטמצמה. מרכז העיר, החבר'ה ביישוב ליד, וכל מיני כאלו שאין לי מושג איך הצליח לאסוף אותם – כל הסיפורים הקשים והמוזרים.
עומדת מול מי שיצא מרחמיי, חסרת אונים. כואב לי בלב, נשרפת. מנסה לדבר על ליבו, אך זה חסר סיכוי.
במקביל אליו, דוד הבכור מתחיל לקרטע בישיבה הקטנה. לא מצליח לקום בבקרים. שוב ושוב ושוב.
אני רואה שמשהו בו נשבר. באמצע זמן חורף כיתה י', הוא מתקשר ואומר לי בטלפון: "אמא, אני חוזר הביתה ודי". ניסיתי לשכנע אותו ככל שיכולתי, אבל הוא חזר כמו מנטרה "אני לא יכול יותר, די. תסמכי עליי".
טוב, סומכת.
כך התחילה תקופה שסופה לא ידוע. הוא רובץ בבית על הספה, צולל לתוך ספרי פנטזיה – העיקר לא להיפגש עם האכזבה, עם מה שנשבר לו, ובתוכו.
אני מבינה שאני לא מבינה כמעט כלום, למרות שחשבתי לפני כן שבסך הכל אני אישה חכמה. כמעט על בסיס יומי אני בוכה, הגיע הזמן להתחיל עוד מסע…
