אמצע ארוחת ערב עם הקטנטנים, צלצול.
"אהלן אמא, מה העניינים?"
"אליה! איזה כיף לשמוע אותך".
"אמא תקשיבי, אני בדרך הביתה. תקני סטייקים מהר, לפני שהמכולת נסגרת".
"איזו הפתעה! איזה כיף שאתה חוזר ככה באמצע השבוע. רק תגיד, קיבלת אישור יציאה, כן?"
"האמת שלא. אמרו שמי שלא מתייצב מחר על הבוקר, לא חוזר, או שחוזר לישיבה רק עם ההורים".
די, לא. עוד פעם לנדוד שעתיים וחצי לתוך הדרום הרחוק… זו הפעם השלישית השנה. אין לי כוח.
"אליה, אני רצה לקנות לך סטייקים, אבל מחר על הבוקר אתה חוזר לישיבה".
"אני לא. אני עוזב. חלאס עם זה, אין לי כוח לשטויות".
פונה מהמטבח לחדר. מתגלגל דיון מעצבן.
"אליה, למה? למה אתה עושה את זה?"
"אמא, את לא קשורה"
"רגע, לסטייקים אני קשורה, אבל למסגרת שלך לא?"
"עזבי, אני לא מגיע הביתה", ומנתק.
פותחת את החלון, צבעים קסומים של שקיעה. ריבונו של עולם, למה? למה? למה? למה אתה נותן כאלה ניסיונות? גדול עליי. אין בי כוחות. באו בנים עד משבר וכוח אין ללידה. מתיישבת ובוכה. הילדים סיימו את הקציצות והאורז, מתאספים סביבי. "אמא, למה את בוכה?"… לכי תסבירי להם.
אני נזכרת שכמה שעות לפני כן, בחדר המורות, שמעתי מורה יקרה שמשתפת על הבן שלה. כבר בחור, ואיזה סיבובים ואיזה ניסיונות ואיך כל הבית מושפע מזה. כואב. הלב נשרף. מה זו השריפה הזו? האש הזו? מה קורה בדור שלנו? עוצמות מטורפות ששורפות הכל.
אני נזכרת בסיפור הבריאה. על הפסוק "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" כתוב במדרש רבה: "טוב" – זה יצר טוב, "מאוד" – זה יצר הרע.
מה המדרש מנסה לספר לנו? "טוב" זה היצר הטוב. פשוט, הגיוני. אבל "מאוד" – למה "מאוד" הוא יצר הרע?
אולי כי יש שם ב"מאוד" הזה עוצמות ואש שבהתחלה באות לידי ביטוי ממשי בלבוש היצר הרע. רע. אבל אם ה"מאוד" הזה יצליח להתחבר ל"טוב", תהיה חגיגה. הטוב ישתדרג ויהפוך ל"טוב מאוד", וגם ה"מאוד" יזדכך, ומ"מאוד" שורף ייהפך לו למשהו "טוב מאוד".
אבל איך מתמודדים עכשיו עם כל ה"מאוד" הזה שעוד לא התחבר לו ל"טוב"? איך מכוונים את האש הזו שתחמם את כל העולם ולא תשרוף?
בסתר ליבי אני מבינה את הבנים. גם בתוכי אני לא מסתפקת בטוב פשוט, רגוע, שקט, פרווה שכזה. גם אני רוצה טוב מאוד. חזק, עוצמתי, חי. ה' יתברך, למד אותי איך הילדים הללו לוקחים אותנו צעד קדימה. איך לתת להם יד בתוך כל הבלגאן הנורא הזה, שנצעד ביחד אל עבר הטוב מאוד. כמה זה קשה לפעמים, כמו עכשיו. אני נשברת. מותר לי…
למחרת בגינה, בספסל עם שלוש שכנות, כל אחת בתורה מספרת לי איזה מתוק אליה… (אתה מלמעלה שלחת אותן, אני בטוחה. התזמון מושלם😊) אחת נזכרת ומזכירה סיפורי חן עליו כשהיה קטן. אחת מספרת שבשבוע שעבר אליה עלה עליה לטרמפ, והמתיקות נזלה לו מהאוזניים. הוא מדבר בכנות, בלב פתוח, יש לו חיוכים מתוקים והרבה אור בעיניים. והשלישית אומרת שאת הלב הטוב שלו אי אפשר לפספס. אני חושבת לעצמי, שכנראה הוא פשוט – מאוד. מאוד עוצמתי, מאוד חזק, מאוד בלגאן, מאוד מתוק, מאוד סוער, מאוד חינני. מאוד.
בשבוע שעבר החלטתי לחפש בתוך המאוד שלו, מה מסתתר שם. חיפשתי את היהלומים שטמונים עמוק בבורות האפלים. את הטוב שצמוד למאוד, שנולד ממנו. פתחתי את השירים שהוא כל כך אוהב לשמוע. כן, אותם. את התופים והרעש, את הקולות שמהם אני בורחת. חיפשתי מה הוא מוצא שם.
נזכרתי שהוא פעם נעצר באמצע הסלון, תוך כדי שהוא רוקד ריקוד משוגע יחד עם שיר שמושמע לו באוזנייה, ואמר בקול: "תקשיבו טוב למילים!" – ושחרר איזה משפט מהשיר. משפט כנה, דוקר ועמוק. אותו וכדוגמתו חיפשתי. הייתה לי הרגשה עמוקה שנמצא שם איזה סוד.
בהתחלה באמת פגשתי את החושך. מילים גסות ורעש נוראי. אבל לא ויתרתי, המשכתי לחפש בין המילים סודות שאני עוד לא מכירה. עברתי שיר ועוד שיר, והנה מצאתי. הזמר שר על אבא שלו שעזב את אמא שלו, והוא ברח מהבית כשהיה ילד, ואיך אותו זמר עכשיו מנסה שזה לא יקרה לו בעצמו. קחו כיסא רגע, תקשיבו למילים שמצאתי.
"… למדתי קודם לתת מעצמי עוד לפני הרצון לקבל… יש לי אלף סיבות לחיות, אלף תפילות שמופנות לשמיים… הכי קל לחזור לאבא כשאתה בשפל וכלום לא הולך בינתיים. עובד על עצמי, מדבר עם עצמי כל יום, כי קשה לי להיות חיובי… היום אנחנו ממש טובים או הכי טובים, בלהיות רחוקים. המקום שממנו כתבתי את זה אומנם לא הכי אופטימי, אבל החלטתי לפתוח לומר את הדברים כפי שהם בלי להיות ציני. זה לא פשוט להיות פשוט בעולם לא פשוט שאין לו פשטות. וזה לא פשוט להתהלך בעולם בתחושה של חוסר שייכות. הייתי ככה קרוב לאבד את זה, לאבד את הכל. אבל מצאתי את הקול שלי, החלטתי לא ליפול. החלטתי לגדול, חולם בגדול, לגעת בלב, לפרוק את העול, לדבר את הכאב…"
לא היה לי קל להקשיב לרעשים. בין לבין יש קללה עסיסית, אבל הגעתי למילים האלו שחיפשתי.
כמה כנות. איזו אותנטיות. כמה תפילה, ואיזה השתוקקויות של בעל תשובה, שאפילו לא יודע שהוא בעל תשובה. "למדתי קודם לתת מעצמי עוד לפני הרצון לקבל" – זה בעל הסולם מפורש. מאיפה הזמר החילוני הזה, שעוטף את השירים שלו ברעש ובמילים שפחות… מגיע למקומות הגבוהים ביותר? והרצון להשתחרר מהציניות, להיות פשוט – מילים של רבי נחמן. והתפילה לשייכות, וההחלטה לא להתייאש ועוד ועוד.
המשכתי לחפש גם בשירים של דוד הבכור, שעובר עכשיו סיבוב רציני, בשקט ובלי רעש, אבל אולי זה יותר מפחיד. מה אמצא בשירים שלו?… אני נכנסת לשיר האחרון שהוא שמע –
אתמול התעוררתי כועס, רק עוד לא הבנתי על מי
זה יושב לי בפנים עמוק עמוק, עניין תהומי
…
אני כועס על הצוות, על החברים מסביבי
על המשפחה שאוהבת אותי אבל חונקת אותי.
אולי כועס על עצמי, דברים שלא עשיתי אחרת
אולי זה הסוף של הסרט, אולי התחלה של עוד פרק
…
ואני לוקח הכל אישי, כשאפחד לא נגדי
והחיים כמו החיים, לא תוכנית כבקשתי
ואני כבר לא במחתרת, כבר לא מובן מאליו
אז על מה אכתוב שירים? על מה אודה עכשיו?
על השקט
על הרעש
על כישלונות ועל ההצלחה
על עוד רגע של גשמי ברכה
על שמש שזורחת עליי
שמש שזורחת עליי
אני כועס על הסצנה, כל הדיבורים ברחוב
ונעלב עד עמקי נשמתי שאומרים שאני לא מספיק טוב…
ואני מאבד אחיזה, אז על מה אודה עכשיו?
…
תודה על הבוקר הזה, תודה על הערב הבא
תודה על האוכל על השולחן, הרווחתי אותו בזיעה
תודה על כל הספקות, גם אם הרמתי גבה
דיברתי תקיף וגורף, כשעוד לא גיבשתי דעה
…
העיקר שהתעוררתי בזמן המתאים
תודה על כל שיעור ושיעור, גם אם זו פצצה לפנים
תודה לרוח, לשמש, לים, לפרחים
תודה להיפ הופ בעברית שנתן לי ** משמעות לחיים
…
גם אם עשיתי טעויות, גם אם יצאתי ילד
גם אם דיברתי שטויות, גם אם סגרתי דלת
יש לי מקום לחזור אליו, אני חלק משבט
לא הפסדתי כלום ולא פספסתי שום רכבת, לא!
גם בשבר יש עוצמה מורכבת
עבד לחוכמה נשגבת
הלב שלי דופק חזק, סימן שאני חי, כן כן
עכשיו נרים לחיים, עכשיו נרים לחיים
אני עומדת מול המילים. זה נראה כאילו הבן שלי כתב אותן על עצמו.
אני נזכרת במדרש שמספר על חיפוש המשיח. אליהו הנביא מגלה שהמשיח המיוחל בעצם כבר נמצא, יושב לו על הרצפה בשוק יחד עם כל המצורעים וחובש את הפצעים.
זה מה שגיליתי דרך השירים. בין כל הפצעים והמילים הצורמות יש משיח שחובש כאבים, מעז לגעת במקומות הכי שורפים. מכניס לשם אלוקים. חבלי משיח – הנה זה בא היום. אני מתפללת אליך, אלוקים, שתיתן לי את הכוח לעמוד, לנשום, לראות גאולה דרך המסעות המפחידים של הבנים. הם יושבים שם בשוק ומחפשים את ההוא שחובש את הפצעים.
אני רוצה להיות כמו רב יוסף, היחיד שהעז להיות בדור שלנו. מול כל אלו שאמרו "ייתי ולא אחמיניה" (שהמשיח יבוא ולא אראנו – סנהדרין צח, ב) הוא ביקש להיות כאן, בצל הגללים (ראו שם). היה לו סוד אחד, הוא היה עיוור. בזכות זה הוא ראה הכי טוב. ראה פנימיות, הצליח להתעלם התפאורה, מהבלגאן שבחוץ.
השם יתברך, בבקשה, תן לי עיניים שכאלו, שאזכה לחיות כאן בחיוך. לראות בפנים את הגאולה שמתרקמת לה.
*
זהו, קוראים וקוראות יקרים, אני נפרדת בינתיים מהטור.
כשהייתי בשיא הצירים, צירי לידת המתבגרים, חשבתי לעצמי שאם הייתי קוראת יומן של מישהי שעברה את המסע הזה לפניי, זה היה נותן לי כוח. אז החלטתי לצאת לדרך עם היומן, והיומן התגלגל לו לכתיבת טורים. אני מקווה שהוא היה לעזר למי מכם, אפילו רק כדי לדעת שאת/ה לא לבד.
דרך המסע, עם ים של אהבה, ומידות שמזדככות בדרך, עוד נראה בעזרת ה' איך מכל הייסורים יצאו פירות מתוקים־מתוקים.
