וְגַם בֵּאֵר עִנְיַן נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע שֶׁהוּא בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן, כִּי עַל־יְדֵי עֲשִׂיָּה כִּפְשָׁטָא יוּכַל לִשְׁמֹעַ וּלְהָבִין אֵיךְ יִתְנַהֵג בּוֹ לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרֵךְ, וְהוּא בֵּין בִּתְפִלָּה יַעֲשֶׂה עֲשִׂיָּה כִּפְשׁוּטוֹ וְאַחַר כָּךְ יִשְׁמַע, וְכֵן בְּתוֹרָה עַל־יְדֵי דְּבֵקוּת עֲשִׂיָּה יִהְיֶה אַחַר כָּךְ שְׁמִיעָה לְהָבִין, וְכֵן בְּכָל עִנְיָנִים גַּשְׁמִיִּים, וְהָבֵן.
(כתר שם טוב סימן שב)
את אמירת "נעשה ונשמע" נוכל להסביר בשלוש מילים – למעלה מטעם ודעת. שלא כאומות העולם שגרסו "נשמע ונעשה", שאלו "מה כתיב בה" והעמידו מחיצות של היגיון וקרירות בינן ובין מקור החיים, ידעו בני ישראל להכיר את שייכותם העצמית הבלתי מעורערת לנותן התורה, ומתוך כך קיבלו עליהם את כל דבריו מבלי לבדוק ולהרהר אחריו.
הסבר זו הוא ההסבר הנפוץ והמקובל, הממקד את מעלת "נעשה ונשמע" בשלילה שבה: לא נקדים נשמע לנעשה ולא נתחשב בשיקולים רציונליים כנימוק לדבקותנו באלוקות.
עימות קיצוני
מורנו הבעש"ט הולך בדרך אחרת. לדבריו, "נעשה ונשמע" אינו רק תיאור של התעלמות, כיבוש הנטייה האנושית הטבעית לשמוע תחילה ולעשות לאחר מכן, אלא גם ובעיקר הסדר ההגיוני הנכון והיחיד לקבלת תורה – שמהותה כינון קשר של קיימא בין הנפש האנושית ובין האלוקות. הכיצד?
כשאדם ניצב מול מהות אלוקית שאיננה ניתנת להשגה, מובן שליכולת השמיעה האנושית אין ולא יכולה להיות משמעות מרובה. אולי משום כך מתארים חכמים איך כל אחת מן האומות ששאלו "מה כתיב בה" קיבלה תשובה שלא יכלה לעכל, תשובה שיצרה עימות קיצוני בין התורה ובין תכונתה המובהקת ביותר של אותה אומה (בני שעיר – רציחה, בני ישמעאל – גזל, בני עמון ומואב – ניאוף). דווקא כך היה צריך להיות, משום שהניסיון להכניס את דבר ה' לתוך תבניות ההשגה האנושיות חושף מיד את אי ההתאמה, את הניגוד, את התחושה שהתורה אינה מוכנה להשתבץ בתוך המציאות הקיימת אלא חפצה לזעזע את יסודותיה ולפרוץ את גבולותיה.
משום כך – דווקא אמירת "נעשה ונשמע" היא הדרך הנכונה. רק המעשה, שעליו ציווה ה' ושדרכו בלבד הוא "נתפס" בנפש העושה, יכול להרחיב את יכולתנו ולהפוך אותנו מוכשרים גם לשמוע, ולו מעט, מדבר ה'.
לא בעל הבית
עניין זה, אומר הבעש"ט, נוהג לדורות עולם בכל אחד ואחת מישראל, כך בתורה ותפילה, שני גופי עבודת ה' הגדולים והכוללים, וכך בכל ענייניו הגשמיים של אדם.
בתורה ותפילה כיצד?
אם רצונך לעמוד על עומק השגת דברי תורה, מוכרח אתה להביא את עצמך תחילה לידי "דבקות עשייה". לקיים כל מה שאפשר לקיים מתרי"ג מצוות בדקדוק, בהידור, מתוך דבקות בגילוי האלוקי המתגלם בעשייה זו עצמה. אם רצונך לשמוע את קול ה' בתוך תפילתך, לטעום טעמה של דבקות פנימית, עליך לאחוז תחילה ב"עשייה כפשוטו", מתוך הכרה בכך שעצם העמידה בתפילה מקשרת את המתפלל לה', ושרק מתוך הקישור הזה יוכל להתפתח בתוכו עולם פנימי רחב ועשיר של טעמים וחוויות הקשורים בתפילה.
בעניינים גשמיים כיצד?
אחד מעיקרי דרך הבעש"ט הלא הוא קיום תמידי של "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג ו), מודעות שרואה בכל נסיבות החיים ובכל מעשה המתגלגל לידיו של אדם גילוי אלוקי המיועד לו בפרט וקשור בשליחותו האלוקית בעלמא דין.
לאור זאת, כאשר אנו נקלעים למציאות שאיננו מבינים כיצד היא מרוממת אותנו, ולפעמים אף נדמה לנו שהיא פועלת עלינו בדרך ההפוכה, עלינו לחיות עם הנסיבות ששלח לנו ה' ולעכב מעט את הנטייה העיקשת להיות "בעל הבית" על חיי ולהבין כל מה שנעשה אתי, ומתוך כך נזכה גם לשמוע – להבין מדוע כך היה צריך להיות ולראות את ה' המציץ עלינו מתוך כל התרחשות בחיינו.
