אין מצב בעולם שלא תאכל מצה בליל הסדר. אין מצב בעולם שתראה את השמש שוקעת וסתם כך תפסיד את מצוות תפילין. יתהפך העולם, נרות וקידוש בליל שבת יהיו גם יהיו – פשוט אין מצב אחר.
ובכן, הפתעה לדתיים: גם מצוות אהבת ה' היא מצווה. ממש. לא המלצה למתעניינים ברוחניות ולחובבי הסדנאות, או נחלתם הבלעדית של צדיקים ואנשי מעלה. אהבת ה' היא חובה בדיוק כמו תפילין, קידוש וברכת המזון. נכון שקשה יותר למדוד את קיום המצווה, ונכון שפחות אנשים יודעים להסביר איך בדיוק מקיימים אותה – אבל ההלכה מחייבת אותנו במצווה הזאת, מצוות עשה מן התורה, לא פחות מכל הלכה אחרת.
בפרשת השבוע שלנו מופיע הציווי הברור: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אנחנו אומרים את הפסוק הזה בכל יום, ומה בדיוק אנחנו עושים איתו? איך יכול להיות שבר-מצווה לא יכול בלי תפילין אבל כן יכול ללא אהבת ה'? הדבר הראשון שצריך להשתנות הוא הראש שלנו. אהבת ה' לא יכולה להישאר יעד עתידי, כי את המצווה הזאת צריך לקיים בכל יום, כל היום. ולמען העידוד: החסידות מפרשת את "ואהבת" בלשון עתיד, כהבטחה: זה בטוח יקרה. לאחר כל המאמצים, יום יבוא ותמצא את עצמך קרוב אליו, "כי לא ידח ממנו נידח", הלב יהיה מלא באהבה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אבל ההבטחה העתידית לא באה להחליף את החובה המיידית.
להרגיש ממש
וכיצד ניתן לצוות על הרגשת הלב? הציווי הוא להפעיל את הראש, לחשוב ולהתבונן בדברים המעוררים את האהבה. על המחשבות שלנו אנחנו שולטים, ומחשבות מייצרות רגשות. וכך כתב הרמב"ם: "הא-ל הנכבד והנורא הזה, מצוה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר 'ואהבת את ה' אלוהיך', ונאמר 'את ה' אלוהיך תירא'. והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד 'צמאה נפשי לא-לוהים לא-ל חי'" (הלכות יסודי התורה ב, א).
מילים נוקבות הוסיף רבי יוסף יצחק מליובאוויטש: "כשם שמצוות תפילין יש לה מקום קבוע בראש ובזרוע ומרגיש כובד התפילין של ראש והידוק התפילין של יד, כן הוא במצוות אהבה ויראה, שיעור מצוות אלו שיורגשו בהרגש גופני בבשר הלב ממש. וכמו אדם הפוגש את אוהבו הנאמן, לא זו בלבד שנהיה לו טוב מכך ששוכח באותו הזמן על הדברים המעיקים עליו אלא עוד שיתעורר בו חיות פנימי בתקווה טובה כי לבו טוב עליו".
נודע או לא נודע?
אולם בדבר אחד מהותי שונה האהבה משאר מצוות התורה. בעוד שכל המצוות שוות בגדרן לכל עם ישראל, הרי שהאהבה מתחלקת למאות היכלות, ולכל יהודי יש את השער שלו להיכל שלו. על הפסוק "נודע בשערים בעלה" אומר הזוהר "דא קדוש ברוך הוא דאיהו אתידע ואתדבק לכל חד לפום מה דמשער בלביה" – "בעלה" של כנסת ישראל זה הקדוש ברוך הוא, שנודע ונדבק לכל אחד לפי מה שמשער בלבו. האהבה היא לגמרי אינדיבידואלית, וגם את דרגותיה השונות, עליהן נלמד בשבועות הבאים, מפרש כל אחד בשפתו שלו. ובינתיים, שאל את עצמך: איזה שער אני מוכן לפתוח בתוך הלב?