כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. (משנה ד)
משנה זו, ככל פרקי אבות, היא מידת חסידות. וכפי שמגדיר זאת הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג, ו): "מי שנשאו ליבו לקיים מצווה זו כראוי לה ולהיות מוכתר בכתרה של תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים אל ליבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחד. כך הוא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל".
גם מי שהגשמיות כן תופסת אצלו מקום, יכול וצריך לאמץ את עיקרון המשנה ולא להתנות את עסקו בתורה בהרחבה בענייני גשמיות. אפשר ללמוד גם כשעייפים ואפילו כשחסר חלב בפינת הקפה.
אך כיצד תתיישב חריפות משנתנו עם המשנה הנוספת בפרקי אבות: "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" (ד, ט), מה טוב ב"עושר" אם "דרכה של תורה" היא דווקא מתוך עוני?!
אומר על כך הרבי מלובביץ', שפשיטא שיש להשתדל ולעזור לכל יהודי שתהיה לו הרחבה וחיי נחת. כך הוא יוכל לעבוד את ה' מתוך תענוג, ואת העמל והיגיעה לשמור לתורה עצמה, ולא ללחץ ולצער של טרדות החיים. אלא שעיקר הלימוד מהמשנה שלנו הוא שיש ללמוד בכל מצב, גם אם יש עוני. ומי שעושה כך, אז מבטיח לו הקדוש ברוך הוא ש"סופו לקיימה מעושר". התורה תביא את האדם לרחבות רוחנית, שממנה תשתלשל גם רחבות גשמית.
צער הריחוק
נוסף לפשט המשנה של מוכנות ללימוד התורה מתוך דחקות גשמית, האדמו"ר הזקן מסביר שיש במשנה זו הוראות רוחניות נפלאות.
מה פתאום לחיות חיים של צער? ואיך מי שחי חיי צער "אשריו" בעולם הזה?
חיי צער, מסביר האדמו"ר הזקן, הם תוצאה מהתבוננות עד כמה רחוקים אנו מהאין־סוף. התוצאה היא דרבון אדיר ללימוד תורה. הלימוד מרווה את הצימאון ומאחד אותנו עם ה' יתברך, ואז אשרינו כבר בעולם הזה:
"חיי צער תחיה היינו מהתבוננות מגדולת אין־סוף ברוך הוא שכשמו כן הוא – אין לו סוף. ממילא האדם יחיה חיי צער על מה שרחוק מאור פניו יתברך ותהיה זאת נחמתו, אשריך וטוב לך בעולם הזה: על ידי עסק התורה שהיא חכמתו יתברך, ושם התלבשות אור אין־סוף ממש, ועל ידי הלימוד נעשה יחוד אין־סוף בנפשו של הלומד".
עושה מה שצריך
הוראה נוספת במשנתנו – לישון על הארץ, שהאדם יעבוד על עצמו להיות בביטול, לא 'לחגוג' על הדרגות הגבוהות אליהן הוא הגיע כי מהן אפשר ליפול:
"'בהמות הייתי עמך', פירוש – התנהגתי כבהמה, לא נחשב למאומה בכל הדברים החשובים, לא חשקה נפשי בגדולות ובנפלאות ממני, כי אם רצון בוראי עשיתי. אין לאדם לדאוג על גדולות ונפלאות. וזהו 'ועל הארץ תישן', אם השפיל בעצמו עד לארץ בכל הדברים ממה יפול? ובמילא הוא בהשקט. אבל אם לאו, אינו בהשקט כלל".
אין כוונת האדמו"ר הזקן שעל האדם לא לרצות לעצמו מדרגות נפלאות, אלא שההנחה של האדם צריכה להיות שהוא עושה מה שצריך ("על הארץ תישן") ולא מחפש מדרגות גבוהות. כי במדרגות יש גם נפילות, וכשנמצאים על הארץ אין לאן ליפול.
דווקא כשהאדם מתבטל, אז הוא קשור לעצמותו ומהותו של הקדוש ברוך הוא, והוא מעלה אותו למעלה הגבוהה ביותר שאין בכוח האדם להגיע אליה. רק כשהאדם מרגיש ביטול מוחלט כלפי התורה, ולא מתכנן להתעלות ולהרוויח ממנה, רק אז התורה נקלטת בו. "ונפשי כעפר לכל תהיה – פתח ליבי בתורתך!".
