וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

יהודה הוא מלשון הודאה, והוא כינוי לכל איש ישראל, שנקראו יהודים על שם שמודים להשם יתברך על כל דבר, קטן וגדול, שיודעים שהכל ממנו יתברך, ועל ידי זה יכולים לגשת אליו. וזה עצה בכל עת צרה והסתרת פנים לכל איש ישראל, וַיִּגַּשׁ אֵלָיו – להשם יתברך, דהיינו שיתבטל לרצון השם יתברך על ידי שיברר לעצמו שגם בתוך ההסתר יש חיות מרצון השם יתברך (ונקרא גם הגשה ליוסף, כי יוסף הוא הנקודה הפנימית שיש בכל דבר מחיות השם יתברך). ובאמת היה אז צר מאוד ליהודה, והייתה עצתו לגשת לפנימיות הדבר. כי לא הוסיף בבקשה זו מאומה, רק שחזר כל הדברים לעצמו שיהיו מיושרים אצלו, כדי שיקבל רצון השם יתברך בשמחה. ועל ידי שמבררים שהוא מהשם יתברך מתגלה הפנימיות, כמו שכתוב וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק מגילוי הפנימיות, וממילא נעשה הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי, שמתבטלות כל ההסתרות החיצוניות. [ע"פ רבי יהודה לייב אלתר מגור, שפת אמת, ויגש תרל"א]

מעולם לא היינו בגלות

הנה זה הכוח נתן השם יתברך בשבט יהודה שאינו מייאש עצמו לעולם, אף כי יראה שיעבור עליו מה. והנה בפרשה הקודמת אמר "הננו עבדים לאדֹנִי" (בראשית מד), והיה נראה שהתחיל לייאש את עצמו והיה נחשב בעיניו כשגיאה מה שהתחייב עצמו לאביו בשני עולמות על בנימין, ובזאת הפרשה התחזק עצמו מאוד לפני השם יתברך, שאף שעשיתי שלא כהוגן מכל מקום יש יכולת ביד השם יתברך להושיע לי. וזה וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, אֵלָיו– אל מעמקי לבו של יוסף, עד שהיה מוכרח להתוודע אליהם. כי כל הפסוקים הללו הם טענה נגד השם יתברך, ויהודה היה סובר שעומד לפני מלך גוי ומתווכח עמו, וכאשר שלח להם השם יתברך הישועה אז ראו שגם למפרע לא היו בסכנה, כי באמת היו מתווכחים עם אחיהם. וכן לעתיד, כאשר יושיענו השם יתברך ויפדנו, אז יראה לנו כי לא היינו בגלות מעולם ולא משלה עלינו שום אומה רק ה' לבדו. וזה פירוש הפסוק "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" (תהלים לז), היינו שכאשר יתבטל רשע אזי תראה כי לא היה בו מעולם שום כוח ממשלה עליך. [ע"פ רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא, מי השילוח, ויגש]

כל יופי וכל תשוקה

וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף

מה שקנה יוסף הסוסים והחמורים של מצרים ואחר כך קנה אדמתם, מה צורך לכתוב באריכות בתורה? אך העניין, כי יוסף הוא "יפה תֹאר ויפה מראה" (בראשית לט), שהיה היופי של כל המראות, והוא השליט על הארץ, ורצה ללקט כל האורות הקדושים שבמצרים – כל יופי וכל תשוקה של כל ניצוץ קדוש שהיה בלוע בטומאתם – ולהעלותם למקור שורשם, וקנה הסוסים והחמורים שלהם.

וצריך להבין: מה יוכל להיות מסוסים? הלא בוודאי גם לאחר שקנה אותם יוסף נשארו סוסים כמו שהיו. אך ההפרש הוא שמתחילה היו המצרים רוכבים על הסוסים, אבל לאחר שקנאם יוסף נעשה הוא הרוכב עליהם ומנהיגם לאן שירצה הוא, והסוסים הם כבראשונה – אך הם של יוסף. ואחר כך, כשיצאו ישראל ממצרים, אזי "וינצלו את מצרים" (שמות יב), שליקטו כל האורות שגנז יוסף, ובשעת מתן תורה יצאו מגניזתם ובאו לגילוי. והנה כל זה הוא למעלה, ובעבודת ה' הוא פשוט, שנפש הבהמית היא הסוס, ולעולם תהיה סוס המתאווה בגסות הרוח, ועיקר המכוון הוא שניצוץ יוסף שבכל אחד מישראל יקנה הסוס וירכב עליו, להנהיגו כמו שירצה ולעכבו בעת שירצה, בבחינת "אתכפיא סטרא אחרא" כהכנעת הסוס לרוכבו. וכשיגבה האדם בעבודת ה' הרי הוא נותר כמו שהיה, רק שאלוקות מתפשט בו ושורה בו יותר בהתגלות ויותר בהתגלות. [ע"פ רבי שניאור זלמן מליאדי, מאמרי אדה"ז הקצרים, עמ' כג]

רק תאמין

לֶחֶם לְפִי הַטָּף

וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף – מרומז בזה שעל ידי פי הטף, הוא הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, נמשכת השפעה של פרנסה וכלכלה. עוד מרומז על עניין האמונה, המצויה ביותר אצל הקטנים, שעל ידי כוח האמונה נמשכת השפעת פרנסה. וכן אמרו חז"ל: "אמונה זה סדר זרעים" (שבת לא), כי הא בהא תליא. ולכן בדורות האחרונים קשה מאוד מצבו החומרי של איש יהודי, מחמת חוסר בהירות האמונה. וזהו "אבדה האמונה ונכרתה מפיהם" (ירמיהו ז), על ידי שאבדה אמונה מהם, על ידי זה נכרתה מפיהם, היינו שנצטמצמה פרנסתם ואכילתם, ומה שכלכל יוסף את אביו ואת אחיו היה על ידי פי הטף, המרמז על האמונה. [ע"פ רבי אברהם וינברג מסלונים, בית אברהם, ויגש]