מונולוג
אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ… וַה' הֶאֱמִירְךָ
כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, ומתוודה ומתחרט על גודל הפגמים שעשה, אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה ומנחמת אותו, כי כל מה שפגם בנשמתו, פגם אצלה גם כן כביכול. וזה בחינת אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ… וַה' הֶאֱמִירְךָ. והיא מנחמת אותו שתבקש תחבולות לתקן כל הפגמים. [ע"פ רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"א רנט]
שורש החסד
כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ
הכלל, כי הדיבור שיוצא מפי הקב"ה הוא רק חסד על העולמות. ובשעה שהדיבור דבוק להקב"ה אז הוא ניכר ונגלה לחסד גדול, אבל כשמתפשט הדיבור מפי הקב"ה אז החסד מצמצם עצמו כפי שיוכלו העולמות לקבל, כל אחד כפי בחינתו. אבל באמת, אדם אשר דבוק תמיד להקב"ה, אז יכול לקבל החסד כאשר הוא דבוק להקב"ה. וזהו וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר – כאשר הדיבור הוא בשורש, דבוק להקב"ה. [ע"פ רבי לוי יצחק מברדיטשוב, קדושת לוי, כי תבוא]
כשאבא קורא זה אחרת
כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה
בכל שנה ושנה היה רבנו הזקן בעצמו הקורא בתורה, אמנם פעם אחת אירע שלא היה בליאזנא בשבת פרשת "כי תבוא", ושמע בנו – הלא הוא אדמו"ר האמצעי, שהיה אז נער קודם הבר־מצוה – את קריאת התורה מפי קורא אחר. עגמת הנפש שאחזה בו כתוצאה משמיעת הקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביום הכיפורים נסתפק רבנו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את אדמו"ר האמצעי: והרי בכל שנה קוראים פרשה זו? ענה: כשאבא קורא, אין זה נשמע כקללה.
בעומק, מתפרשות גם הקללות כעניינים שתוכנם אך ורק קדושה וברכה, וכדברי אדמו"ר הזקן על הקללות שבפרשת בחוקותי, ש"לפי האמת אינם רק ברכות" (ליקוטי תורה בחוקותי מח, א). בקריאתו של אדמו"ר הזקן, אם כן, היה נשמע תוכן פירוש הדברים כפי שהוא בעולמות העליונים. [ע"פ רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, ליקוטי שיחות ח"ל עמ' 18]
עדיין לא הגעת
וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד
כי לעולם צריך האדם שימצא בעבודתו להשם יתברך איזה חיסרון, או שימצא איזה פנייה, אפילו דקה מן הדקה מאוד, או שלא עשה כתיקונו באהבה ויראה כראוי, ואזי כשעובד אחר כך את השם יתברך במצווה הזאת, יהיה נזהר שיעשה אותה ביראה ואהבה יותר ממה שעשה בתחילה, ושלא תימצא אפילו פנייה דקה בעבודתו להשם יתברך שמו. ואחר כך יחפש יותר, וימצא עוד איזה חיסרון אפילו בעבודה זו, כי יכיר גדולתו יתברך שמו יותר, ויבין שעדיין לא יצא ידי חובתו לפניו וצריך עוד ליראה יתרה ולאהבה יתרה, וכן לעולם.
כי זה כלל גדול, שאי אפשר לאדם לעמוד על מדרגה אחת, רק או שילך למעלה יתרה או שייפול וירד גם ממעלה זו, וזהו שאמר וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, חַיֶּיךָ – היינו החיות שלך, שהוא היראה והאהבה לו יתברך, יהיו תלויים לך מנגד, שידמה בעיניך כאילו עדיין לא זכית ולא באת אליו, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ, שלא תאמין לך שיש לך החיות, אלא יהיה בדעתך כל ימיך שעדיין לא הגעת אליו. [ע"פ רבי ישראל בעל שם טוב, בעש"ט על התורה, כי תבוא ט]
חשוד בעצמך
וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ
קודם פטירת נשמתו אמר מרן הבעש"ט פסוק "אל תבואני רגל גאוה" (תהלים לו יב), ואמר:וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ – שתהיה בכל עת בלב נשבר, ותחשוד את עצמך שאתה נמסר ומכור לאויביך, ליצר הרע; לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת – כי כל מעשיך הם על מנת לקבל פרס, בבחינת עבודת עבד, ועדיין לא עשית רצון ותענוג לבוראך מימיך.
כל זה תחשוב בלבך, כי "וְהִתְמַכַּרְתֶּם" כתיב ולא "ונמכרתם". ואזי וְאֵין קֹנֶה, אין מי שיוכל לשלוט עליכם, ותהיה דבוק בחיי החיים. [ע"פ רבי יצחק יהודה יחיאל סאפרין מקומרנא, היכל הברכה, כי תצא, קכט, ד]