מוטב לברוח
עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם
בשם הבעש"ט: צריך האדם לברוח מפני גואל הדם, הוא היצר הרע שרוצה לבטל אותו מעבודת הבורא, אל שלושת ערי המקלט הרומזות למחשבה, דיבור ומעשה. וצריך לחזק עצמו במחשבות קדושות ובדיבורים קדושים ובמעשים טובים. ואף אם אינם זכים ובהירים כל כך אל ישגיח על זאת, כי מכל מקום הוא טוב יותר מ"שב ואל תעשה", שהרי עושה רצונו יתברך. [ע"פ רבי לוי יצחק מברדיטשוב, קדושת לוי, ליקוטים]

תלוי מתי
אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה'
אמרו חז"ל כי "נדרים סייג לפרישות", שבכך שהאדם אוסר על עצמו דברים המותרים לו הרי הוא נוהג בפרישות. ואף שכבר אמרו: "דייך במה שאסרה לך התורה", הנה אין הכל שווים. ישנו מי שהוא בבחינת "עשה האלקים את האדם ישר", שאיננו צריך לפרוש מדברים המותרים, ואדרבה: עליו לעסוק בכל ענייני העולם כדי להעלותם. אמנם ישנו מי שהוא בבחינת "והמה בקשו חִשְׁבֹנוֹת רבים", שמבקש לעצמו תואנות כיצד להיות שקוע בענייני העולם ולקבל מהם תענוג. אדם כזה, לא זו בלבד שאינו מסוגל להעלות את ענייני העולם כלפי מעלה, אלא אדרבה: הם עלולים להורידו כלפי מטה. משום כך עליו לנהוג בעצמו פרישות ולקבל על עצמו חומרות וגדרים.
הבדלים אלו אינם רק בין אדם לאדם אלא גם בין דור לדור ובתקופות שונות בחייו של כל אדם פרטי: ישנם זמנים שבהם מאירה אצלו אלוקות, ואז אין הוא צריך להתיירא מענייני העולם. אדרבה, העולם אינו מסתיר לו אלא מגלה לו את אור ה'. אמנם ישנם זמנים אחרים שבהם שורר אצלו חושך, ואז עליו לגדור עצמו מן הגשמיות אפילו בדברים המותרים. בעשותו כך, יזכה לתועלת כפולה: ראשית, הנדר יהיה לו לגדר החוצצת בפני השונא ואינה מניחה לו להילחם בו ולהזיקו; ושנית, על ידי הנדר יזכה להמשכת אור אלוקי שיעניק לו תוספת כוח במאבקו. [ע"פ רבי מנחם מנדל שניאורסון, ליקוטי שיחות ח"ד, מטות]

יש לך רוח הקודש!
כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר
מה שמדבר אדם בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקודש. ודוד המלך עליו השלום, שהיה מעלתו גדולה מאוד, ייסד מזה ספר תהלים. וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקודש, כמו שפירש רש"י על הכתוב: "לך אמר לבי" – "בשבילך ובשליחותך אמר לי לבי", שכל הדברים שהלב אומר הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש.
וצריך לחדש תמיד, לבקש בכל פעם בתחנונים ודברי ריצויים חדשים. ולזכות לזה, צריך טהרת הלב. וטהרת הלב הוא על ידי שמתלהב ובוער לבו לה' יתברך. כי נגד מה שנתלהב ובער לעבירה או לתאווה רעה, חס ושלום, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו להשם יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו, כמו שכתוב: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ. וכשיש לו טהרת הלב, אזי זוכה לדבר בכל פעם דיבורים חדשים, שהוא בחינת רוח הקודש. וזהו: "לב טהור ברא לי אלקים", ומתוך כך "ורוח נכון חדש בקרבי", שיזכה לחדש דיבורים חדשים, שהם בחינת רוח הקודש. [ע"פ רבי נתן מברסלב, ליקוטי הלכות נט"י שחרית ב: טו]

מסע חיינו
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל
שמעתי בשם אדוני אבי זקני הבעש"ט זללה"ה כי מ"ב מסעות האמורים בפרשה ישנם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו, כי יום הלידה והוצאתו מרחם הוא בחינת יציאת מצרים, ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה. ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו ליסע ממסע למסע. וידוע שכל המסעות הם בחינות קדושות וטהורות, ורק על ידי החטא נשתנה הדבר ונהפך ללא טוב. וכעניין קברות התאווה, שהוא בחינת החכמה, "כי שם קברו את העם המתאוים", פירוש: כי מי שבא למידת חכמה אזי בטל ממנו כל התאוות, ועל ידי מעשיהם היה לא טוב. ואם היו נוסעים ובאים למסעות אלו מבלי לשנות אותם במעשיהם, בוודאי היה מאיר להם כל מסע ומסע באור הגנוז בתוכו.
וזה שאמר הכתוב מתחילה וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', כי משה כתב בתורה המסעות איך שעומדים ברומו של עולם, מתחילת יציאת האדם מרחם אמו עד בואו לארץ החיים העליונה, כדי שידע האדם הדרך אשר ילך בה על פי ה'. אבל מה שכתב לאחר מכן וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם, היינו האיך ששינו אותם במעשיהם וקלקולם. ולכך לא נאמר כאן על פי ה'. [ע"פ רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, דגל מחנה אפרים, מסעי]