ואפילו לרגע אחד בלבד
כִּי אִם לְיִרְאָה
כפי התרחקות האדם מן הרע, והיינו מן התשוקה לקבל לעצמו מכל חמודות העולם הזה, כך הוא מתקרב לה' יתברך ומשיג אורו. וכן להפך, כפי השגתו מה' יתברך כך מתרחק מענייני העולם הזה.
ועל זה אמרו (אבות ג: יז): "אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה". חכמה הוא השגת ה' יתברך ויראה היא יראת חטא, והיא אוצר וכלי קיבול, שכשמפנה לבו מכל מיני תשוקות וחמדות ממילא הוא כלי פנוי לקבל דברי תורה, ולהפך כשהלב פנוי מדברי תורה ממילא הוא מוכן לקבל כל מיני תאוות, כי אי אפשר שיהיה פנוי לגמרי. והמפנה לבו לה' יתברך, תיכף ה' יתברך משרה אורו שם.
כי היראה היא מה שה' יתברך שואל מבני אדם, כמו שנאמר וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, והחכמה מה שה' יתברך משפיע, "כי ה' יתן חכמה". ודי ביראה "כל שהוא", "פתחו לי כחודה של מחט", כי על ידה משפיע ה' חכמה, ועל ידי החכמה ממילא תבוא לו עוד יראה וחוזר חלילה, עד שיהיה "פתח שיהיו עגלות וקרוניות נכנסין בו". ואמרו ראשונים: ובלבד שיהיה אותו הפתח (כחודה של מחט) כנקב המפולש מעבר לעבר. כלומר שיהיה ממעמקי לבו, בהתעוררות גמור לעזוב כל ענייני עולם הזה, ואפילו לרגע אחד בלבד. [ע"פ רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, קנב]

ניגון של השגחה
תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ
עיקר קדושת ארץ ישראל הוא ששם השגחתו יתברך מצויה תמיד, בבחינת תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. ולעתיד לבוא, שיחדש הקדוש ברוך הוא את העולם כולו בבחינת ארץ ישראל, אז יתבטל הטבע לגמרי ויתנהג העולם כולו על ידי השגחה לבד, שהוא בחינת נפלאות, שלא כדרך הטבע. ואז יתעורר שיר חדש, בבחינת "שירו לה' שיר חדש, כי נפלאות עשה", שהוא ניגון של השגחה. [ע"פ רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח: ט]

כוח בתוך התפילה
וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ
דע, כשהאדם מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כולם באין בתוך התפילה ומסייעין לו ונותנין לו כוח בתפילתו. וזה בחינת שנקראת התפילה "שיחה", בחינת "שיח השדה", שכל שיח השדה נותנין כוח וסיוע בתפילתו. ועל כן בקללה נאמר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, כי כל יבול הארץ צריכין ליתן כוח וסיוע בתוך התפילה, וכשיש פגם ועיכוב על זה אזי נאמר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ. כי אפילו כשאינו מתפלל בשדה מסייע לו יבול הארץ בתפילתו, דהיינו כל מה שסמוך אל האדם, כגון אכילתו ושתייתו וכיוצא בהם, רק שכאשר מתפלל משדה, שאזי סמוך להם ביותר, אזי כל העשבים וכל יבול האדמה נותנין כוח בתפילתו כנ"ל. וזה: יבול – ראשי תיבות "ויצא יצחק לשוח בשדה", שכל יבול השדה התפלל עמו. [ע"פ רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן ח"ב, יא]

אהבה עשויה בלב
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם
 וצריך להבין, איך שייך לשון "עשייה" לגבי אהבה שבלב?
אך שתי אהבות הן: האחת היא מידת הצדיקים, שאצלם גוברת נפש השכלית על החומר ומתלהטת בשלהבת אהבה העולה מאליה לשמוח בה' ולהתענג עליו תענוג נפלא בכלות הנפש אל בוראה. והשנית היא אהבה שכל אדם יוכל להגיע אליה כשיתבונן היטב בדברים המעוררים את האהבה לה' בלב כל ישראל.
הן דרך כלל, כי הוא חיינו ממש, וכאשר האדם אוהב את נפשו וחייו כן יאהב את ה' כאשר יתבונן וישים אל לבו כי ה' הוא נפשו האמיתית וחייו ממש.
והן דרך פרט, שכשיבין וישכיל בגדולתו ה' כאשר יוכל שאת ויתבונן באהבתו הגדולה והנפלאה אלינו, שירד למצרים להוציא נשמותינו מכור הברזל ורוממנו מתכלית השפלות והטומאה לתכלית הקדושה, אזי "כמים הפנים לפנים" יתעורר לאהוב את ה' אהבה עזה ולדבקה בו בלב ונפש.
והנה אהבה זו רצה משה רבנו ע"ה ליטע בלב כל ישראל בדיבוריו בפרשה זו, ולכן סיים ואמר: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ, שהיא אהבה עשויה בלב על ידי הבינה והדעת בדברים המעוררים את האהבה. ועל אהבה זו שייך לשון מצווה וציווי, דהיינו לשום לבו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה, וכמו שציווה מתחילה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", כדי שעל ידי זה תבוא לאהבה את ה'. אבל באהבה הראשונה לא שייך לשון ציווי ומצווה כלל, ולא עוד אלא שהיא מתן שכרן של צדיקים לטעום מעין עולם הבא בעולם הזה. [ע"פ תניא, שער הייחוד והאמונה, הקדמה]