לפעמים הזוגיות מסתבכת בהתחכמויות הדדיות, אלימות רגשית או הטרדה נפשית. אפשר להיות אלים דרך שתיקה, אפשר דרך תנועת גוף להראות לשני עד כמה הוא אינו חכם, ואפשר להתעסק עם הסמרטפון בזמן שהשני מנסה לשוחח איתך שיחה זוגית רגילה – כל אלה הן דרכים סטריליות לניהול מאבק שליטה עם השני. כמעט שמונים אחוז מהתקשורת בינינו איננה מילולית. שפת הגוף, טון של קול וקשר עין, הם עיקר המוקד של החיבור בין איש לאשתו. מהסיבה הזו פעמים רבות שטיפולים מילוליים בהם 'פותחים את הכל' מסתיימים בפרידה.

אני חושב – משמע אני טועה
דקארט טעה ובגדול כשטען "אני חושב – משמע אני קיים". זה כל כך לא נכון! הממציאים של התרפיה הגופנית כמו רייך וויניקוט טענו לעומתו "אני נוכח – משמע אני קיים". הנוכחות חשובה פי כמה מהמחשבות. להניח שהמחשבות שלי הן עיקר חיי, זה כמו לחשוב שהתקשורת שלנו היא המילים. האמת היא שהנוכחות הלא-מילולית היא עיקר העיקרים. כך בין אדם לעצמו, וכך בין בני זוג.
הפסיכולוגיה שהיא כולה דיבור, הוכחה, ואפילו שיח עמוק, אינה עוזרת. על דור דעה נאמר "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב, ב). כלומר: זהו דור של חיבור פנים אל גב ("לכתך אחרי"), ולא של פנים אל פנים. במחשבות המודעות והמילוליות שלנו יש עדיין משהו חיצוני. לכן הפרשה שלנו מתארת משבר לקראת סיום תקופת המדבר (בו קורח הלוי – מקו השמאל של המלל הריאלי – רוצה לשלוט על הכהן – מקו הימין של הצד המדמיין, היצירתי והחוויתי) כי אם אני רוצה להיכנס לארץ ישראל ולא להישאר 'דור דעה', עלי ללמוד להתחבר עמוק עמוק לחוויה הפשוטה של ההווה.
מצויות כיום מאה ושבעים שיטות גופנפש, כולן עסוקות בלחבר את האדם לחוויה ההווית שלו. שם הוי"ה שואל אותנו בכל רגע "עד כמה אתם חיים את ההווה של עולמי?"

דתי או חילוני? טפס על הסולם!
דור באי הארץ מחפשים חיבור של פנים אל פנים, כלומר: להוציא את הדיבור מתוך חיבור מבפנים, דיבור מחודש, דיבור שהיה כלוא בכלא של הלא-מודע, כלוא בתוך הגוף. ואין פנים אל פנים אתו יתברך בלי חיבור פנים אל פנים עם בן/בת הזוג שלי, ואין חיבור זוגי אמיתי בלי חיבור ביני לבין עצמי.
ה'אני' הוא כוחות האגו, המקום החושב, המדבר, הרוצה והמרגיש (אלה נקראים 'אורות'). אבל ה'עצמי' הוא כוח המדמה (שורש ה'כלים'), כלומר המקום החי את המציאות, המחובר לאדמה, מקום חווייתי, יצירתי, מתפלל, מתבודד, אוהב עד לרמת משפטו האגבי של ר' אריה לוין: "הרגל של אשתי כואבת לנו".
יש מחלוקת גדולה בעם שלנו האם צריך להיות דתי או חילוני, אבל הנפש צוחקת עלינו ועל ערמות המילים שלנו… כי הרי תחילת ההתהוות של שורש הכלים קשורים לחוויה הטבעית, הפשוטה, החיבור הבריא לגוף; המשך הצמיחה של ציר זה הינו היצירה, ההתחדשות של החשיבה מתוך לימוד תורה עמוקה, התפילה, המדיטציה ועד לנבואה. זהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ולא ניתן לדלג על השלבים. אין כאן שום וויכוח אלא שני חלקים באישיות שאנו זקוקים להם. ואל ל'דתיוּת' לוותר על החיבור אל הלא-מודע, החווייתי והראשוני.
לפני שהסולם הזה נבנה כראוי, אנחנו פוגשים תופעות כמו האלימות הרגשית, הנובעות מחוסר חיבור אל העצמי, כלומר לחוסר פיתוח של נפש רחבה, זוגית, מכילה ואמפטית. השיטות של פיתוח ההנכחה הגופנית כבסיס לריפוי הנפש הם אתחלתא דגאולה ממש. 'קרקע' הוא הייחוד האלוקי הגבוה ביותר. אש המחלקת מסתיימת בבליעתם של החולקים בתוך האדמה לא כעונש אלא כתרופה. התפקיד שלנו בארץ ישראל הוא להתקרקע בעבודה עברית, בעבודת האדמה, בחוויית הארץ על ידי מפגש חווייתי עמה. זוהי התרופה להפרעות הנפשיות, גם הקשות ביותר, ואת התרופה הזאת ניתן ומומלץ לקחת עוד לפני שמגיעות המחלות…

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן