מחלוקת מעניינת קיימת בספרי האחרונים – האם ניתן להדליק את מנורת המקדש בשמן זית של שביעית?
יש אוסרים (הגרש"ז אוירבאך זצ"ל, מנחת שלמה על שביעית) משום שמותר להשתמש בשמן של שביעית רק לצרכיך, ולא לצורכי גבוה; ויש המתירים (הגרצ"פ פרנק זצ"ל, הדרת הארץ), שכן גם הדלקת המנורה היה בה ממד של הנאת האדם, ככתוב בתנחומא (פרשתנו אות ג'), שכל חצר בירושלים היתה מוארת מאור המנורה.
אך במבט חסידי פנימי ניתן ליישב את שתי השיטות.
הגה"ק ר' קלונימוס קלמן הלוי עפשטיין זי"ע, עומד בספרו 'מאור ושמש' לפרשתנו, על הלשון המשונה הפותחת אותה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות פרק כז פסוק כ). מדוע מדגיש הכתוב שייקחו אליך? הרי לקיחת השמן היתה מיועדת להדלקת המנורה במקדש, לצורכי גבוה, ולא לצרכיו של משה רבנו ע"ה!
והדבר חוזר על עצמו בפרשת אמור (פרק כד פסוק ב): "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".
אלא, מעמיק המאור ושמש להסביר, המנורה הרי מסמלת את התורה, וכל צדיק שיש בו תורה, מאיר את תורתו החוצה. אך נשאלת השאלה, מהי הרגשתו הבסיסית של הצדיק – שהתורה ניתנה לו בשבילו, או כדי להאיר בה את העולם?
המנורה, מחד גיסא, האירה את המקדש בלבד. אבל באמת, העולם כולו נהנה מאורה. אור התורה, אורו של משה רבנו שכביכול נלקח אליו, כביכול הוא בשבילו, הרי למשה רבנו אין שום צורך עצמי משלו, כל צרכיו הם למען עם ישראל והכלל. וממילא, גם מה שנלקח "אליך" יוצא החוצה.
לכן, גם אם נאמר שבפועל אור המנורה האיר רק את ההיכל, ולדעת רוב הראשונים – רק בלילה, בו בכל מקרה לא נכנסו להיכל, ואם כן אף אחד לא נהנה ממנו ישירות, הרי שבאופן סמלי אור המנורה מציץ מן החרכים ויוצא החוצה. אור התורה ממלא את תלמידי החכמים הנמצאים בהיכל, כדי שיוכלו לצאת החוצה ולהאיר מאורם ברחובות ובשווקים, להאיר את העולם כולו.
שמן שביעית מיועד להנאת האדם, ואין להשתמש בו שימוש של כילוי שאין בו הנאה. אבל אין לך הנאה גדולה יותר מזו של הפצת אור התורה חוצה. אור התורה הפנימי ביותר, הנסתר, הוא באמת אור חיצוני, שכל השווקים מוארים ממנו. אפילו במקומות השפלים ביותר, גם לשם מגיע האור הזה, עד ל"חוצה שאין חוצה ממנו" כלשון הרבי מליובאוויטש זי"ע.
