פרשתנו מפגישה אותנו לראשונה עם מצוות התפילין, של יד ושל ראש.
שתי מצוות אלו (שהן אולי אחת), מעוררות שאלה – מה מערכת היחסים ביניהן? שני חלקים של שלם אחד, התלויים זה בזה, או שתי מצוות שאין ביניהן כל קשר?
בספרות החסידות רואים בהן שני שלבים, שתי מדרגות בעליה לקראת עבודת שלימה.
הרי לפי ההלכה, יש חובה להקדים הנחת תפילין של יד לפני תפילין של ראש. ומדוע? כי הנחת תפילין של יד מכינה את האפשרות להניח תפילין של ראש.
השפת אמת (פרשת בהר שנת תרמ"ג) כותב: "ענין שמיטין ויובלות להר סיני על פי המדרש 'גבורי כח עושי דברו – בשומרי שביעית הכתוב מדבר', כי שמיטה הוא זכר ליציאת מצרים, ויובל זכר לקבלת התורה. והענין הוא כמו שכתוב בזוהר הקדוש בפרשה זו כי שמיטה בחינת תפילין של יד קבלת העול…".
מצוות השמיטה, מבחינה מסוימת יותר מאשר בכל מצווה אחרת, יש בה ממד של קבלת עול מלכות שמים, שכן האדם המפקיר שדהו ונמנע מלעבדה שנה שלימה, הרי הוא עושה זאת בקושי רב, מתוך שעבוד וקבלת עול של המלך המצווה.
לכן השמיטה מוקבלת למצוות תפילין של יד – שיש בהם קישור לקבלת עול, כמין אזיקים על ידו של עובד ה', אזיקים משחררים מעול בשר ודם אך כופים את העובד לעול מלכות שמים.
השעבוד הזה מאפשר לעלות לתחנה הבאה – תפילין של ראש, הפנמה רוחנית של הזדהות עם הבורא ומצוותיו. המצוות הופכות להיות חלק ממני, נכנסות אלי פנימה, לתודעה שלי, הן אינן נמצאות עוד רק על היד אלא הן מחוברות לראש, למחשבה. הן עולות בסדר הפוך – מעשה, דיבור, מחשבה. הפעולות אותן מבצע עובד ה' בידיו ובאבריו הגשמיים, מתעלות למעלה רוחנית עילאית.
כך גם בהיסטוריה של עם ישראל: ראשית, יצאנו ממצרים וקיבלנו על עצמנו עול מלכות שמים, ואז הגענו להר סיני וקיבלנו עול מצוות, ומשם התעלנו למדרגה הגבוהה ביותר. זהו התהליך, ממשיך השפת אמת ומלמדנו, ש"הוא החירות, שכל מי שעוסק בתורה הוא בן חורין, ומתחילה צריכין לקבל עול המצות ועל זה כתיב 'עושי דברו'…". ראשית – עסוק בתורה מתוך קבלת עול, דבר הבא לידי ביטוי בשמיטה, ואז תהיה זכאי להר סיני, לעלות בהר אל ה'.
בכל פעם שנעטוף ידינו בתפילין ונעטר ראשנו בהן בשנה זו, נעמיק התבוננות על המשמעות של פעולתנו – נרגיש כיצד אנו כורכים את עצמנו עם הקב"ה, ומכניסים את נוכחותו אל תודעתנו.
