זה נראה מאוד מוזר אך מתברר שהאויב הכי גדול שלנו בחיים הוא – אנו בעצמנו. רובנו לא ממש מעריכים את עצמנו, בלשון המעטה. ופה מתחיל סיפור האימון: "ובחרת בחיים".
לכאורה מה שאנו אומרים מנוגד לסדר היום הרגיל של בני האדם. אנו חיים בעולם מלא באגו. כל אחד חושב על עצמו, עסוק כל החיים ברדיפה אחרי סיפוק העצמי והמעגל הקרוב אליו. אז איפה השנאה העצמית? מסתבר שזה עצמו מזין דבר והפכו. המחקר הטיפולי היום יודע לומר שבן העולם המערבי עם כל הצלחותיו סובל מתחושה מתמדת וגורפת של "אני גרוע. אני לא מספיק/ה טוב/ה". האדם סולד מעצמו. משהו עמוק בפנים לא אוהב את עצמו, או לפחות מאוכזב מהתוצאות שהספיק עד כה בחיים. מרבית התיאורים המתקבלים מחדרי הטיפול הם דחייה עצמית מתמדת מרופדת ברגשות אשמה ותפורה בחוטים של עצבות. צאו וראו: ענף התרופות נגד דיכאון הוא מהמשגשגים בעולם. ויש לזה השלכות שליליות גם על ההצלחות בשטח. מין מעגל שלילי שמזין את עצמו.
בעולם הקדושה אנו מכירים את זה בדמות של ייסורי המצפון על חטאים. כל אימת שאנו חוטאים חלילה, במקום להתנער במהרה ולהתקדם משהו בנו מתחפר ומתחיל לייסרנו מעבר למידה הנכונה. אנו חשים ששוב הוכחנו לעצמנו שאנו הנפש הבהמית בהתגלמותה ואנו רק זיוף אחד גדול ורק שאף אחד לא יידע חלילה מי אנו באמת…
האימון והאמונה מלמדים שהתנאי המקדים לכל התקדמות הוא – לקבל את עצמנו באמת. אם לא נתמלא בהוויה שלימה אודות הטוב הפשוט הטבעי והייחודי שנולדנו אתו, שום הישג לא ימלא אותנו באמת. "ואהבת לרעך כמוך" – שהוא כלל כל התורה מדבר קודם כל על ה"כמוך": תאהב את עצמך ורק אז תוכל לפנות החוצה ולאהוב ולהתייחס נכון לכל העולם.
כל הזמן עלינו לשנן את דברי הצדיק רבי צדוק מלובלין זצ"ל: "כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו, שיש להשם יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה היה – וכחיתו שדה שלאחר מיתתם – נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו".
ואפשר וקל לתרגל זאת. מהסיפור הבא כדאי ללמוד כמה קל לתרגל לאהוב את עצמנו, אם רק נתחבר לכאן ולעכשיו. אחד מהתורמים הגדולים לישיבה של אבא שלי קראו לו פלר הזקן. הוא זכה לזקנה מופלגת. יום אחד אושפז מיודענו בבית החולים עקב חשש לבעיות בלב. בבוקר נכנס לחדרו אחד הרופאים ונחרד לגלות שהזקן לופת בחוזקה את ליבו. מיד הזעיק הדוקטור את כל הצוות התורן אל החדר. פלר המופתע חייך חיוך רגוע ומלא שלווה. "מה קרה לך?" שאלו הרופאים. "שום דבר. לא כואב לי כלום" – השיב הזקן. "אז מדוע כיווצת את ידיך אל ליבך?". "אה, זה?" – חייך פלר הזקן – "היה זה סתם חיבוק. אני פשוט אוהב את עצמי".

אז מה עושים תכל'ס?
"תרגיל המַרְאָה": במשך 21 יום עמוד 5 דקות מול המראה בחדר הרחצה (שאף אחד לא רואה). חייך ולחש לעצמך דברי אהבה לעצמך. ספר למראה דברים טובים שיש בך ושעשית במשך היום. התוצאה – מעצימה. בדוק ומנוסה.