תרשו לי לשתף אתכם בחוויה אישית.
לפני כמעט שבועיים עברתי חוויה מטלטלת.
האמת שזה קצת מפתיע, הרי עברתי חוויות קשות מאלו.
בכל זאת החוויה הזו טלטלה אותי.
*
הכל התחיל ביוזמה מבורכת ונפלאה של נוער מעלה לבונה.
מתחת ליישוב, מחוץ לגדר, יש שטח שלם שלא תזיק בו נוכחות יהודית. המשפט הזה נכון לכל כך הרבה מקומות בארץ, והוא נכון במיוחד לפינה הקטנה שבה אנחנו חיים.
כולכם מוזמנים לבקר אצלנו בבית לתצפית מהמרפסת. בצפון רואים את החרמון. עד לכאן רואים את החיוכים, אתם יכולים למחוק אותם. בערך עשרה ימים בשנה, כשהראות ממש יפה, רואים את הרכס המולבן של החרמון, בזמנו זה גם תועד עבור מספר ציניקנים. במערב בימים יפים רואים את הים ואת גוש דן, ורק תדמיינו איך נראית השקיעה.
קרוב יותר, הרבה יותר, ממש על ההר ממול, הנוף הרבה פחות יפה. לא כי אין נוף, יש נוף משגע. פשוט בתהליך ארוך ומתסכל הנוף נהרס עם בניה ערבית לא נגמרת. כמעט בכל מקום בישוב שתבחרו, תוכלו לראות את אותה התמונה, בניה ערבית שמאיימת להקיף אותנו משלושה כיוונים.
זה לא במקרה, יש תוכנית מסודרת ושיטתית להשתלטות על קרקעות, זו המלחמה השקטה שאנחנו מפסידים בה יום יום.
*
נחזור עכשיו לנוער.
מתחת ליישוב יש בור מים, מתחתיו יש יציקת בטון שלא נעשה בה שימוש כבר שנים. הנוער הנפלא של מעלה לבונה החליט להרים שם פרויקט לזכר רנה שנרב, 'מצפה רנה'. אל תדמיינו שכונת קרוונים, יישוב חדש, עיר בהקמה. מדובר בפרגולה פשוטה צבועה בלבן, זה הכל. פינת חמד לשבת בה, ולשמור על עוד חתיכת אדמה במרחב.
ביום שני לפני שבוע, אסרו חג שבועות, הם תיעלו את יום החופש שלהם להוצאה אל הפועל של היוזמה המבורכת. הפרגולה קמה והייתה.
*
אנחנו לא היינו ביישוב בצהריים האלו, היינו במפגש משפחתי של סבתא של אשתי, שראויה לטור בפני עצמו.
באזור שעות הערב התחלנו לקבל הודעות על כוחות שמגיעים לפנות את הפרגולה. לא התבלבלתי, כוחות שבאו לפנות פרגולה. מסביב בניה ערבית ללא אכיפה, זריקות אבנים על הצירים, והפרגולה של נוער מעלה לבונה זו הסכנה הכי גדולה באזור.
כשהגענו לשם פגשנו עשרות תושבים (במעלה לבונה זה הרבה), שבאו להיות נוכחים ולא לוותר על חלק בארץ. ואת התושבים האלו תזכרו טוב, הם העיקר כאן.
בפועל הפינוי נדחה ביום, ועבר לצהריים של יום שלישי.
*
כשהתקבלה ההודעה על הפינוי ירדתי עם אחד הבנים שלי. בתור בוגר גוש קטיף ועמונה הראשונה (לא הייתי שם בפועל לצערי, אבל נשמנו את האירועים מקרוב), לא דמיינתי שיהי' לי כל כך קשה לראות פרגולה נהרסת.
בפועל עמדתי שם בוכה עם בטן מתהפכת וילד שאומר כל כמה דקות: "בוא נלך הביתה, אני לא יכול לראות את זה". אל תשאלו אותי אם זה הי' חינוכי, אבל ברגע הזה ביקשתי ממנו להסתכל על ההרס ולהתבונן היטב גם מסביב. את מה שאמרתי לו באותו רגע אני מעביר גם לכם.
ארץ ישראל נקנית בייסורים, והכאב הוא חלק מהעומק של הקשר שלנו עם הארץ. לראות פרגולה נהרסת ולדעת שזה רק חלק בתהליך, שלב בדרך. היום היא נהרסת, ואולי מחר היא נהרסת, אבל בסוף היא תעמוד שם. לא רק הפרגולה, גם בתים ושדות וכרמים. ארץ ישראל רשומה על שמנו מבריאת העולם, וכל הקשיים לא ישנו את העובדה הפשוטה הזו, הם רק יעמיקו את הקשר.
עכשיו תסתכלו מסביב, תראו כמה אנשים הגיעו כי ארץ ישראל חשובה להם. אנשים שפשוט מאוהבים באדמה הזו עם הלב הפועם, אדמה חיה. האנשים האלו לא נשברים ולא מתייאשים, הם כואבים ודומעים, אבל יש להם נשימה ארוכה לריצות ארוכות. לא רק במעלה לבונה. ביישובים מסביב, בגבעות, בחקלאות ובעוד ועוד תחומים ומקומות שמחברים אותם לאדמה הקדושה של ארץ ישראל.
*
עוד באותו הערב הפרגולה עמדה שם מחדש, לא לבנה ומושקעת, אבל עומדת ונוכחת, מזכירה שאנחנו כאן כדי להישאר. הקשר בין ארץ ישראל לעם ישראל הוא לא מקרי ולא זמני, הוא כמו קשר בין בני זוג, חי ופועם ומלא באהבה אמיתית ונצחית.
"כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱ-לֹקָיִךְ".
