בקטנות של החיים

בקטנות של החיים

תעצמו עיניים שניה.

תחזרו לשמחת תורה בלילה.

מה היה הדבר הכי חשוב שהעסיק אתכם?

תפקחו עיניים ותחזרו למציאות העכשווית,

כמה מה שהעסיק אתכם חשוב היום מ-1-10?

*

אחרי שמחת תורה הכל השתנה.

דברים שהיו כל כך חשובים לפני הפכו להיות כל כך חיוורים ושוליים אחרי. לפני עוד חשבנו שאנחנו יודעים ומבינים מה זה עם ישראל, מה זה יהודי, היום אנחנו מבינים כבר שאנחנו לא מבינים כלום. לפני חשבנו שאנחנו יודעים משהו על היכולות והכוחות שלנו, על הדברים שאנחנו מסוגלים אליהם. כמה מעט ידענו, כמה מעט הבנו.

משהו יסודי ומהותי קרה לנו בשמחת תורה.

*

מה שקרה לעם ישראל זה מה שקורה לכל יהודי שנדרש למסירות נפש, נגעו לנו בנקודת קצה שלא מאפשרת לנו להמשיך בכיוון שהלכנו בו.

יהודי יכול לרדת לשאול תחתית ומתחתיו, ליפול למקומות הנמוכים ביותר, ופתאום מגיע רגע שהוא מבין שזהו, עוד צעד אחד הוא בחוץ, מנותק. ברגע הזה הוא בשניה מתהפך מקצה לקצה, מאדישות מוחלטת לקודש הוא מוכן למות, למות!!!! בשביל ה' יתברך. ברגע של אור כל הקליפות מתפוגגות.

ההפגנות בקפלן? ברגע של אור הן הפכו להיות לא רלוונטיות. אין כאן שני עמים, יש כאן רק יהודים. כולם צועקים ביחד 'עם ישראל חי' ותולים דגלי ישראל בכל פינה.

*

כמה מסירות נפש נדרשה כדי להעיר אותנו מתרדמה עמוקה. המוני המוני יהודים שעזבו ברגע האמת את הכל ופשוט הלכו למסור את נפשם עבור יהודים אחרים.

סיפורי הגבורה משמחת תורה פשוט לא נגמרים. ההוא שנלחם שעות על גבי שעות במחבלים כמעט לבד, ההוא שחילץ עוד ועוד יהודים, ההוא שלקח נשק של מישהו והגן לבדו על עשרות אזרחים. המשותף לכולם הוא חוסר המחשבה והתכנון, האינסטינקט האלוקי פשוט נדלק ושלח אותם לעשות את הבלתי הגיוני. הם לא חיפשו כבוד או תהילה, הם פשוט מצאו מצבורים של מסירות נפש.

*

ואנחנו?

נראה לי שכל מי שיסתכל פנימה יגלה שהוא כנראה היה עושה בדיוק את אותו הדבר. זה החידוש הגדול כאן: הקדושים האלו לא היו הבעל שם טוב או ר' נחמן, דמויות בלתי תפישות שאי אפשר אפילו לגרד להן את העפר מתחת הרגליים. הם היו יהודים כמונו, שברגע אחד עלו למקום שכל בריה, כולל כל בריה, לא יכולה לעמוד במחיצתם.

ואם הם יהודים כמונו אז גם אנחנו מסוגלים למסירות נפש כזו. ממש ככה, כל אחד מאיתנו מוכן ביום פקודה למסור את נפשו עבור ה' יתברך ועם ישראל, רק מתוקף היותנו יהודים עם נפש אלוקית.

*

זה לא הוגן, אם אנחנו היינו לוחמים שהייתה להם אפשרות לקפוץ גם אנחנו היינו קופצים, אם היו מגייסים אותנו ללחימה בעזה גם לנו הייתה הזדמנות. עכשיו נדפקנו, לא הקפיצו אותנו, לא גייסו אותנו, אין לנו איך למסור את הנפש ולגלות את הפנימיות שלנו.

טעות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מי שמוכן למסור את הנפש כדי לא לעבוד עבודה זרה או בשדה הקרב ברור שמוכן להקרבות קטנות יותר ביום-יום. (ובסוד אפשר להגיד שלפעמים לחיות על קידוש ה' בקטנות של החיים יותר קשה מלעשות מעשים גדולים וחד-פעמיים של מסירות נפש).

בואו נעשה חשבון פשוט: אם אני מוכן למות בשביל ה', אני לא מוכן רק לוותר על הדברים הלא טובים שהנפש הבהמית שלי דוחפת אותי לעשות? הרי למות זה יותר קשה מלוותר על כל פיתוי שהוא. שימו לב! אף אחד לא מבקש עכשיו לא לעשות יותר דברים לא טובים אף פעם, זו מלכודת של הנפש הבהמית, בסך הכל רוצים שתוותר על משהו אחד.

אם אתה מוכן למסור את הנפש בשדה הקרב אתה לא מוכן להשקיע בלהתרכז בתפילה? בלתת צדקה יותר ממה שאתה מסוגל? לשקוע בלימוד תורה?

*

הגמרא אומרת שהניצחון במלחמה נסגר בבית המדרש.

יהודי שמוסר את נפשו בעבודת ה' נותן כוח גם לחיילים בשטח למסור את הנפש בפועל.

לחיות על קידוש ה'!

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן