אתם חושבים שזו קללה?
בשנים קודמות אולי הייתי מסכים איתכם.
היום למדתי שהכל תלוי בנקודת המבט שלי,
ובשאלה מה אני עושה עם זה.
*
פעם, כשהייתי ילד חשבתי שכולם כמוני, רואים נרות.
בהתחלה זה היה מסקרן, לראות את הנר שדלוק לאנשים על הראש. שעות הייתי יכול לבהות באנשים ולהסתכל על הנרות שלהם. במבט לאחור זה כנראה מה שגרם להורים שלי לחשוב שיש לי איזו בעיה.
תדמיינו ילד שיושב שעות במקום ורק בוהה באנשים שסובבים אותו. הם עושים לו פרצופים, מצחיקים אותו, והוא פשוט לא מגיב. גם נראה שהוא לא מצליח למקד מבט, במקום להסתכל בעיניים הוא מסתכל על הראש שלך. כנראה שגם אני הייתי נבהל בתור הורה.
אחר כך זה הפך להיות מוזר יותר. פשוט ניסיתי לגעת לאנשים בנר שלהם ולא הצלחתי, זה היה מתסכל נורא אבל ירדתי מזה, רק הבהייה נשארה.
*
בשלב מאוחר יותר ההורים שלי ממש לימדו אותי שזה מאוד לא מנומס לבהות באנשים, ואז נפל לי האסימון.
כנראה שכולם רואים את הנרות האלה, רק שהם, בניגוד אליי, מנומסים מאוד. זה מאוד מנחם לדעת שבעצם אתה לא שונה מכולם, כל מה שאתה צריך לעשות זה להתנהג כאילו לא ראית את הנרות האלה.
מאותו יום נגמרו הבעיות, הפכתי להיות נורמלי והחיים נכנסו לשגרה.
*
ככה חייתי שנים, בידיעה ברורה שאני לא שונה מכולם, לכן גם לא טרחתי לברר את הנקודה הזו.
במקביל לחיים הנורמליים שלי, אלה שאין בהם נרות, המשכתי, בזהירות מתבקשת, להסתכל על הנרות של האנשים שמסביבי.
עכשיו כבר הייתי בוגר מספיק כדי להבחין שלכל אחד יש נר שונה ואור מיוחד משלו. נראה לי שזה גרם לי להתייחס לאנשים יותר בכבוד, הייתה לי ידיעה ברורה שכל אחד מיוחד ולכל אחד יש אור בעולם.
עוד משהו ששמתי לב אליו הייתה העובדה שלא כל האנשים תחזקו את הנרות שלהם באותה צורה. היו כאלו שהזינו את הנר שלהם בשמן, והוא ממש האיר. לעומתם היו כאלו שכאילו התעלמו מהנר שלהם, והוא האיר בקושי. את זה לא הבנתי, אם אתה יודע שיש לך נר על הראש למה אתה לא עושה עם זה כלום?
העניין הזה של השמן ממש סקרן אותי, מה צריך לעשות כדי לתחזק את הנר כמו שצריך? אבל מטעמי נימוס מובנים לא דיברתי על זה עם אף אחד, רק הקדשתי תשומת לב לעניין הזה.
*
הרבה תצפיות הובילו אותי לכיוון מעניין.
זה היה נראה כאילו אצל אנשים טובים שעשו מעשים טובים, עם דגש על מצוות, הנר האיר יותר. הנרות המוזנחים היו שייכים בדרך כלל לאנשים שגם פחות השקיעו במעשים שלהם.
עוד לא הייתי סגור לגמרי על הנקודה הזו, אבל זה היה כיוון מעניין. באופן אישי התחלתי ממש להשקיע במעשים שלי, בהנחה שהכיוון שלי באמת נכון.
עם הזמן ההשערה הפכה לעובדה: מעשים טובים הם השמן שמתחזק את האור.
*
התפנית הרצינית בחיים שלי התרחשה ביום רגיל לחלוטין.
נר כמו של היהודי שהלך ברחוב לא ראיתי אף פעם. זה היה נראה כאילו הנר שלו עוד רגע כבה לגמרי, הוא הלך ודעך והיה כבר בפרפורי גסיסה.
מבט מהיר ימינה ושמאלה – אף אחד לא מתייחס. לא טוב, זה לא זמן להיות מנומס עכשיו, צריך לעשות משהו עם הנר שלו. אם הוא לא יעשה עכשיו משהו עלול לקרות אסון.
ברירת המחדל של התעלמות, כמו כולם, ירדה מהפרק. בחשש קל ניגשתי אליו, הוא בהחלט לא היה הטיפוס הכי סימפטי שפגשתי.
"סליחה אדוני, הנר שלך במצב על הפנים, כדאי שתעשה עכשיו מיד מעשה טוב".
אתם יכולים לדמיין את הפרצוף שלו? רק דמיינו שמישהו היה ניגש אליכם ואומר את זה לכם. אחרי שראיתי שהוא לא לגמרי מחובר הסברתי לו לאט לאט מה הסיפור, מה שהפך את הכל לגרוע יותר.
תרשו לי לא להאריך בתיאורים, אני רק אגיד שאם ההורים שלי לא היו מתערבים הייתי מוצא את עצמי מאושפז במחלקה סגורה.
זהו, זה היה הרגע שהבנתי שאני שונה מכולם, רואה מה שאף אחד לא רואה.
*
מאז אני מסתובב בעולם ועוקב בדריכות אחרי הנרות של אנשים, מקפיד מאוד שהם לא יראו שאני מסתכל על הנר שלהם.
שנים של אימון לימדו אותי לעזור לאנשים לתחזק את הנרות שלהם בלי לדבר איתם מילה על הנר שיש להם. למרבה הפלא גיליתי שהם אמנם לא רואים את הנרות, אבל הם בהחלט מודעים אליהם ברמה כזו או אחרת, מרגישים אותם, ומאמינים גדולים בקיום שלהם. מה שעושה את העבודה שלי קלה יותר.
אנשים עם נרות במצבים קשים הצליחו, עם טיפה דחיפה, ללמוד לתחזק את הנר שלהם. ותאמינו לי – חיוך, מילה טובה ועידוד משיגים תוצאות הרבה יותר טובות מביקורת והאשמה, ומעל הכל נמצא האמון באור ובטוב שיש בכל אחד.
עכשיו, אפשר לתת לכם טיפ לחיים פשוט וקליט?
שמן על ראשך אל יחסר!