נו שיגיע כבר, למי יש כח לחכות לו?
חיכיתם פעם למישהו בטרמינל? ככה שעה שעתיים, עומדים כמו גלמים ובוהים בלוח של הטיסות הנכנסות? כבר עשיתם סיבוב, כבר קניתם קפה, כבר שיחקתם בטלפון, ושוב הלוח, ושוב הסתובבתם, ושוב קפה, ושוב טלפון, והוא לא מגיע. זה הרגע הזה שעוד שניה מאשפזים אתכם, חלאס! נמאס! שיבוא כבר!
כמה אנחנו שונאים לחכות, בורחים מהגעגוע, מפחדים פחד מוות מחוסר האונים הזה. אנחנו אנשים מעשיים, אוהבים לקדם דברים, להזיז דברים. אם רק היינו יכולים היינו דוחפים את המטוס, סוחבים מזוודות, רצים לפה ולשם, רק לא לשבת ככה בלי לעשות כלום.
ממה אנחנו מפחדים?
מלחיץ אותנו לגלות כמה בעצם אנחנו קטנים, כמה לא הכל בידיים שלנו?
ואולי זה הרבה יותר עמוק: להתגעגע זה פתאום להרגיש כמה אני קשור, וכמה אני חסר. ברגע הזה אני פתאום מגלה כמה אני כל כך זקוק למישהו, למשהו.
אז רגע לפני שאתם זורקים את הגעגוע לכל הרוחות, תעצמו שניה עיניים. תראו ממש לשנייה את המפגש בטרמינל אחרי שחיכיתם שעתיים.
מתרגשים? צמרמורות?
אם לא הייתם מחכים שעתיים, המפגש עדיין היה נראה ככה? למה לא? אה, כי הגעגוע עשה את הרגע הזה עמוק ועוצמתי הרבה יותר. ממש מפתיע. ועוד משהו, ממש רגע נוסף, תסתכלו אחורה על השעתיים האלה, הייתם מוותרים עליהן? כבר ממש לא בטוח שכן, נכון?
כנראה שאין מה לעשות, הגעגוע הוא חלק מלהיות בקשר. יותר מזה, הגעגוע הוא עומק הקשר, הרגע שאני מגלה כמה בעצם אני קשור לשני. רגע שבו אני לא במרכז הבמה, מישהו אחר נמצא שם, למרות שטכנית הוא בכלל לא כאן.
געגוע הוא ממש לא חוסר מעש. בזמן שמתגעגעים, משהו עמוק כל כך נבנה. כמו חתן וכלה שמחכים אחד לשני, כמו אישה בהריון שמחכה לילד שלה, הציפייה בונה עולמות, לא פחות.
ספירת העומר, כמה געגוע, כמה כמיהה. כל יום שעובר מקרב אותנו פנימה, בונה בנו קשר עמוק ופנימי לרגע הנכסף, מתן תורה. מה עושים בימים האלו? פשוט סופרים. כל יום שעובר בונה בנו עולמות חדשים, רבדים עמוקים נחשפים, אנחנו הולכים ומעמיקים. רק עם הכלום הזה, שיש בו כל כך הרבה.
מי שצריך אפליקציה שתזכיר לו לספור היום, מפספס את העיקר. הוא פשוט לא מתגעגע, אין לו למה לחכות, שום דבר לא מחכה לו בסוף המסלול.
אבל מי שרוצה באמת, יכול להתחיל לספור באמת. לתת ללב להיפתח לצלילים חדשים, להיזכר שבסוף הדרך יש את הר סיני, ותורה חדשה, חדשה באמת. וה' מחכה לי, אבל כדי לפגוש אותו יש רק משהו אחד שהוא מבקש:
געגוע!
