"יוני, אתה מגיע הביתה לשבת"?
"לא נראה לי, יש שבת חברים אצל ברידר".
"אבל לא ראינו אותך כמעט חודש".
"בסדר, אמא, אני אחשוב על זה, בדיוק מתחיל כאן משהו.
ביי".
*
"מה אומר יוני, אתה איתנו בשבת"?
"וואי, אחי, אני מה זה בעניין, אבל אמא שלי חופרת לי שהיא רוצה לראות אותי בבית השבת".
"בעיה, ועוד יותר בעיה היא שאתה הבכור. אצלי האחים שלי כבר חינכו את אמא שלי, היא יודעת שאין עם מי לדבר ומוותרת מראש".
איזה כיף לדובי, הוא הכי קטן בבית ועושה מה שבא לו. תוסיפו לזה את העובדה שההורים שלו כבר מזמן סבא וסבתא, ואין להם כוח לריב איתו על כל דבר. וחוצמזה שגם לפני זה, עם האחים הגדולים שלו, הם היו די סבבה.
ההורים שלי חופרים רצח, לא מפסיקים לנדנד לי על כל דבר: "איפה היית? מה עשית? עם מי אתה מסתובב"? והכי גרוע זה שאני צריך לעשות בשבילם כל מיני דברים כמו להגיע הביתה שבתות, לעזור בבית לפני שאני יוצא לחברים, לדבר איתם בטלפון מדי פעם ועוד מלא דברים מציקים.
תכלס, ברור שאני אוהב אותם, אבל חאלס, שישחררו.
*
"נו, איך האחיין המתבגר שלי מרגיש"?
יעל היא האחות הקטנה של אמא, והפער בינינו הוא רק ארבע שנים, ככה שהיא תמיד הייתה סוג של אחות גדולה. מאז החתונה עם נדב הבית שלהם הפך להיות בית שני בשבילי, שניהם מבינים עניין וממש זורמים בקטע טוב, מה שאומר שאפשר לדבר איתם על הכל.
"את יודעת, סוף שמינית, חוץ מבגרויות כולם כבר ירדו לנו מהווריד".
"אתה נראה ממש מאושר".
"כן… כולם ירדו לי מהווריד חוץ מההורים שלי".
"נשמע מתסכל, למרות שמההיכרות שלי עם הנפשות הפועלות אני לא ממש מופתעת".
"מה כוללת הרשימה המחייבת"? נדב הגיש לכולנו קפה והתיישב על הכורסה.
"ביקורים בבית, טלפונים, שבתות, עזרה בבית, חפירות. זה נראה שהם שכחו שאני מתחיל ישיבת הסדר באלול, ועוד שנתיים מתגייס. בקיצור, הם חושבים שאני בגיל של רונרון". רונרון הוא האח החנון והמעצבן שלי שמסיים חמישית. מה שמעצבן באמת זה שהוא כל מה שאני לא, ילד טוב וממושמע כזה, גאווה של כל אמא.
"ואלה דרישות כל־כך מוגזמות"? נדב ערבב את הקפה ובחן אותי במבט שלו.
"לא, האמת היא שהדרישות שלהם די סבירות".
"אז מה מעצבן אותך"? יעל ניסתה להבין.
לא עניתי מיד, לקחתי שני שלוקים מהקפה, מסדר לעצמי את המחשבות.
"מה שבאמת מעצבן זו התחושה שהם רוצים שאני אשים אותם במקום הראשון ואוותר על כל מיני דברים בשבילם. אם היה לי זמן הייתי עושה כמעט הכל בכיף, אבל הלו"ז שלי צפוף פחד: לימודים, נבחרת כדורסל, יציאות עם חברים, זמן מסך, קצת זמן שקט לעצמי, פשוט אין לי זמן לתת להם.
אבל אל תראו אותי ככה, גם אני מבין שהם צריכים קצת קשר, לכן בערך פעם בשבוע אני ממש משתדל להתקשר, ומנסה להיות בבית בערך פעם בחודש, אתם יודעים – יש שבתות ישיבה, שבתות חברים וכאלה".
יעל ונדב החליפו מבטים. מיד הבנתי מה הם חושבים על מה שאמרתי, אבל היה להם מספיק שכל לא להגיד כלום, השיחה פשוט המשיכה הלאה.
*
השנה קיבלנו את הר"מ הכי יצור בישיבה, הרב גבי. שלא תחשבו, הוא תותח על, אבל יש לו יציאות מוזרות בטירוף. עכשיו הוא חילק דפים ועטים, מה שאומר שצפויה לנו משימת כתיבה, אוי לא.
"בכותרת תכתבו בבקשה שם של מישהו שאתם אוהבים. חלקו את הדף לשניים, בחלק הראשון אתם כותבים על מה אתם מוותרים בקשר עם מי שבחרתם, בחלק השני אתם כותבים על מה הוא מוותר. קחו את הזמן ותנסו לענות הכי ברצינות שאתם יכולים".
לא בעיה, משימה קלילה ולא מורכבת, שתי דקות ואני בהפסקת קפה עד שכולם מסיימים. הכי פשוט לקחת את אמא, והמשימה לא קשה כי מדובר בשניים שלושה דברים וזהו. משתדל להתקשר פעם בשבוע למרות שאמא חופרת בטלפון, חוזר הביתה בערך פעם בחודש למרות שיש לי מלא דברים לעשות מחוץ לבית, ואם אני בבית אני משתדל לעזור למרות שממש לא בא לי בטוב להיות סוג של עבד מודרני כזה.
זהו, כמו שחשבתי, פשוט וקליל. עכשיו נשאר לעשות את הצד של אמא שתי דקות וזהו.
היא לא מתקשרת כל יום למרות שהיא הייתה רוצה, היא משחררת לי שבתות וכאלה מחוץ לבית אפילו שהיא מאוד מתגעגעת, היא מכבסת, מבשלת ואופה בכל שעה ביום ובלילה, קונה לי בגדים בלעדיי, מגיעה לאסיפות הורים ופגישות עם הרב גבי כשצריך שעתיים נסיעה לכל כיוון, היא חופרת הרבה פחות ממה שהיא הייתה רוצה, היא משקיעה המון זמן בחשיבה ובתפילות עליי, היא משחררת לי כסף גם לדברים שהיא פחות שמחה בהם, כשאני בבית היא לא מעירה לי על תפילות ולימוד, היא מחפה עליי שאני עושה פאשלות בישיבה.
וואו, הרשימה לא נגמרת, זה נראה שאמא שלי לא מפסיקה לוותר על עצמה בשבילי. ממש משפיל לראות את הפער בין שני החלקים של הדף.
"נראה שכמעט כולם סיימו, יש למישהו תובנות"?
יש. בטח שיש. נראה לי שאני אשמור אותן לעצמי, יותר טוב ככה – לחסוך בושות.
"תראו, אני לא נביא או משהו, אבל תחושת בטן אומרת לי שיכול להיות ששני החלקים של הדף לא לגמרי מאוזנים. נראה לי שהכי טוב לתת לכם להתבשל לבד עם המסקנות".
תודה.
"בכל זאת, תובנה חשובה ברשותכם.
איך הדף שלכם היה נראה אם בכותרת הייתם רושמים ה' יתברך?
את כל האין־סופיות שלו ה' יתברך כאילו הזיז הצידה, והכניס את אורו לגבול שהולך ומצטמצם עד אלינו. אל תתבלבלו, התכלית של הצמצום הדרמטי הזה היא לא מלאכים שרפים אופנים וחיות הקודש, התכלית היא אנחנו – אהוביו. ה' יתברך הגביל וצמצם את האין־סופיות שלו באין־ספור צמצומים כדי שבסוף הדרך יהיה יהודי שיתמודד עם הנפש הבהמית שלו, ינצח אותה כשהוא מצליח, ויאיר את אור ה' בעולם – איזו זכות.
זה החלק של ה' יתברך – לצמצם את עצמו מרוב אהבה אלינו.
עכשיו תחשבו לבד מה צריך להיות רשום בחלק שלנו".
