עמדתם פעם ליד מישהו שקרא לכם את המחשבות?
לא בכאילו, באיזה מופע אשליות. באמת.
למה זה מטריד, אפילו מטריד מאוד?
כי המחשבות שלנו הן הרכוש הפרטי שלנו, משהו אינטימי.
*
ככה זה, ככל שמשהו אישי יותר אנחנו שומרים עליו יותר.
ברגע שמשהו שייך לכולם הוא מאבד את הקסם שלו, את החיות שלו. משהו שם הופך להיות קצת פלסטיק אם הוא נחלת הציבור.
רק בשביל הדוגמא. קחו סדרות שהקונספט הוא שהולכים לשפץ בתים של אנשים, או כל מיני זמרים שהולכים למרכזים רפואיים עם מצלמה צמודה. כן, גם לי משהו בזה לא עובר חלק בגרון. למה לא? פשוט מאוד. בשביל מה אתה צריך את המצלמה? אם אתה רוצה לשפץ בתים של אנשים תשיג מימון ותעשה את זה, אם אתה רוצה לשיר לחולים פשוט לך לשיר, למה כולם צריכים לשמוע על זה?
מעשה טוב שכולם יודעים עליו מאבד את הנקיות שלו, את הטוהר שלו. אוצר יקר הוא משהו ששומרים עליו מוצנע, מכוסה.
*
הקשר שלנו עם ה' מורכב מרבדים שונים.
בחוץ יש עולם של מעשים, כולם רואים אותו והוא גם מאוד מדיד. הנחת תפילין או לא הנחת, הדלקת נרות שבת או לא. זה המקום שכולנו שווים בו בסך הכל, משה רבנו ואני מניחים את אותן תפילין, עד כמה שזה מפחיד להגיד את זה. השכבה הזו שייכת, בין השאר, לאנשים שבחוץ, לציבור. יותר מזה, לפעמים ההלכה אומרת שצריך לעשות דברים כדי שכולם יראו. ממש ככה.
בפנים יש עומק נוסף, מחשבות ורגשות, שם זה אנחנו מול ה' ומול עצמנו. אל תנסו אפילו להתחיל למדוד את המקום הזה, איך אפשר בכלל להשוות בין התקיעות של האר"י לתקיעות שלנו? השכבה הזו מורכבת מאין סוף רבדים, אף אחד לא חושב ממש כמוני או מרגיש ממש כמוני, וגם אני לא מרגיש וחושב היום את מה שהרגשתי וחשבתי אתמול. שם זה הקשר האישי והאינטימי שלי עם ה'.
*
עוד לא סיימנו.
יותר בפנים יש סוד קולקטיבי. כן כן, בדיוק מה ששמעתם, סוד ששייך לכולם בדיוק אותו דבר, והוא לגמרי סודי. המקום הזה הוא נקודת קשר בלתי אמצעית עם ה' יתברך, כזו שלא תלויה בשום דבר, נקודה יסודית. לסוד הזה אתם יכולים לקרוא 'ברית'. בדיוק, ברית של כולנו ביחד, וכל אחד לחוד, עם ה'.
זה ממש מפתיע. יש משהו שכמה שאתה לא מדבר עליו אתה אף פעם לא באמת מדבר אותו, הוא תמיד נשאר נסתר. ולמרות שאי אפשר באמת לגעת שם, הברית הזו צריכה שמירה.
נו, תשאלו, מה בדיוק צריך לשמור שם?
אז זהו, קודם כל, נכון שאי אפשר לדבר את הדבר בעצמו, אבל בהחלט אפשר לתת לו פומבי בצורה לא עדינה ומבוקרת, ואולי אפילו מוחצנת וזורקת משהו. כשמתעסקים עם משהו פנימי בצורה לא מספיק רצינית ומכבדת זה פגם.
דבר שני, צריך לזכור שברית מורכבת משני צדדים. ברגע שצד אחד מתעלם מקיומו של הצד השני, זו כבר לא ממש ברית. מי שחושב שהוא הפרטנר של עצמו, שהוא לא כל כך צריך את ה' בתמונה, בעצם חי במעגל סגור שלא לגמרי מכניס פנימה את ה'. כנראה שמי שחי ככה גם כן פוגם בברית העמוקה שלנו עם ה'.
רגע, המצב לא אבוד. ה' ברחמיו וברוב חסדיו ממשיך לשמור על הברית בקנאות, גם כשאנחנו לפעמים מפספסים. השמירה הזו מאפשרת לנו תמיד, כמה שלא נפלנו, לחזור ולתקן.
והקימותי לך ברית עולם.
