בס"ד

אורות רוקדים,

פירוטכניקה מטורפת,

פלייליסט חלומי,

 הקהל באטרף,

חשמל באוויר,

וזה הוא על הבמה.

*

כל החיים הוא חלם על הרגע הזה, הופעה בקיסריה מול אמפיתיאטרון מלא באנשים.

הוא התחיל בתור סולן במקהלת בית הספר היסודי, לא משהו מטריף, הוא לא שר בכל מיני שמחות ואף אחד לא קרא לו ילד פלא.

בישיבה דווקא ממש שמו לב אליו, והא ניגן קבוע בטקסים בישיבה, גם דברים שהוא הלחין. בטקס יום הזיכרון בשמינית דוד של אחד מהחבר'ה הגיע, והסתבר שהוא ממש בעניינים, ומכאן זה התחיל להתגלגל כמו כדור שלג.

אחרי ארבע שנים של עבודה קשה הפסגה כבר לא נראה רחוקה כל כך, היו לו עשרות אלפי עוקבים קבועים ומאות אלפי צפיות ביוטיוב, וקיסריה הייתה במרחק נגיעה.

וזהו. הערב הוא הגשים את החלום.

טירוף.

*

שתי דקות לסיום,

מסירה מדויקת של הקשר,

הוא עובר אחד,

עוד אחד,

עוצר לשניה כדי לא לפספס,

גוווווווווווווווווול,

יש להם גביע.

*

את הרגע הזה עם הגביע הוא מדמיין מגיל אפס בערך.

יודעי דבר טוענים שהוא נולד עם כדורגל במקום מוח, ולמלאך שלו בבטן כנראה קראו פלה או משהו כזה.

זה התחיל אחר הצהריים בגינה עם החברים, כשהוא עוקף את כולם בפער לא נתפס. מהר מאוד הוא נכנס לנבחרת הנוער, גורף תארים אחד אחרי השני. אבל היעד היה ברור: לא פחות מדאבל, אליפות וגביע. לא בנוער, בבוגרים.

העבודה הייתה קשה ומתישה, אבל המאמן האמין בו עד הסוף, וגם הוא לא ויתר משקיע לפעמים מספר דו ספרתי של שעות באימונים.

בבוגרים הוא היה השם החם של הליגה, משאיר את כולם רחוק מאחורה. את האליפות הם לקחו בהליכה, בזכותו, אבל על הגביע הייתה מלחמה. שתי דקות לסיום ועדיין שוויון אפס.

וזהו, הוא כבש והשיג את הדאבל.

חלומות מתגשמים.

*

הם בשלב השאלה הזהה,

הוא יודע את התשובה,

כותב באטרף,

חייב לנצח,

יש לו פער של נקודה אחת בלבד,

אבל הוא לא מפספס,

חתן התנ"ך העולמי.

*

האהבה שלו לתנ"ך פרחה בחברותא עם אבא שלו כל יום לפני השינה. הוא שינן תנ"ך, למד תנ"ך ונשם תנ"ך.

כל שנה הוא ישב מול המסך ביום העצמאות וענה תשובות, לא מפספס, חולם להיות שם בעצמו.

את התנ"ך הוא יודע כבר בעל פה, משלים פסוקים מתוך שינה. לשלב הסופי של החידון הוא הגיע עם ניקוד מלא מלא, לא הייתה חסרה אפילו נקודה.

שלב השאלה הזהה הלחיץ אותו, אולי הוא ישכח משהו, יפשל. אבל הוא לא פישל והצליח להגיע לסיום כמנצח: חתן התנ"ך העולמי.

איזו התרגשות.

*

תעצרו!

מה עכשיו?

זהו. הגעת לפסגה. מכאן רק יורדים, אולי אפילו מתרסקים, מה הלאה?

אתם יודעים כמה זמרים ההיסטוריה קברה? כמה שחקני כדורגל אגדיים אף אחד לא מכיר היום? למישהו יש מושג מה השם של חתן התנ"ך הראשון?

זה מאוד מאוד מתסכל, אבל על הפסגה נשארים שניה ואחר כך חוזרים למציאות העגומה, נשארנו אותו דבר. כל הוואו? הוא מתפוגג, ומשאיר אותנו טובעים באבק.

*

השבוע קיבלנו תורה, היינו במעמד הר סיני, יודעים שאין עוד מלבדו, יש רק ה' יתברך וזהו. ויום אחר כך לא נשאר מזה הרבה, מתקשים אפילו לקום בזמן לתפילה, בטח לא לפתוח ספר.

לחיות למעלה זה קשה, רק צדיקים מיוחדים מצליחים להיות שם. החכמה היא לרדת נכון, לתרגם את הוואו לחיים הקטנים-גדולים שלנו.

אם ברגע השיא אנחנו מקבלים על עצמנו משהו קטן, איזה לימוד יומי קבוע, לא משהו היסטרי, משהו שאפשר להתמיד בו, אבל בקטע של להחזיק אותו בשיניים, אז אנחנו לוקחים את כל הגודל הבלתי נתפס שהיינו בו עד למקום שלנו.

פשוט אין לנו מושג מה הכוח של פרק תנ"ך ביום, שתי משניות, סעיף בשלחן ערוך עם משנה ברורה ועוד ועוד.

בשמים כנראה יסתכלו פחות על העליות המטורפות שלנו, יותר מסתבר שיבדקו איך ירדנו משם, ומה לקחנו משם. אם על הפסגה מסתכלים גם למטה, ולא רק מסביב,

מוצאים יהלומים.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן